פרק 15 - על ראש הגנב

הקדמה

ארבעה שבועות אחרי חתונתי, הייתי בדרכי לעבודה, כשפגשתי חבר מימי בית הקפה. נהגנו בעבר להיפגש תכופות ולבלות שעות פנאי בדיוני פוליטיקה, תרבות וחדשות עולם. אחרי החלפת דברי נימוסים וברכות, חברי שאל אותי אם אני בקיא במונחים הטכניים של עסקי הכובעים. הוא סיפר שהוא ממתין לאדם שטוען שברשותו תיבת גופי כובעים במחיר נמוך מאד, ומאחר וממילא הוא מחכה כעת, ובדיוק הוא פוגש אותי כך, אולי אני מכיר מישהו שיכול להשתמש בזה ולהרוויח לעצמו עמלה נאה. בהיותי זהיר, אמרתי שעלי לראות את הסחורה לפני שאמליץ עליה. החבר אמר שהוא מוכן לקחת אותי לראות את ה"מציאה". הלכנו לעבר מסילת הרכבת, וכשהוזכר שם רחוב היעד, חששתי מעט, כי כל הוני היה עלי. ביקשתי מהאיש ללוות אותי לביתי כדי שאוכל לקחת כסף מאשתי. וכך, עלה בידי להשאיר אצלה שלוש מאות רובלים, ולקחתי איתי רק עשרה. כעת, הרגשתי בטוח בהרבה, למרות שהשכונה אליה הלכנו הייתה מאיימת. חשבתי שאם תהיה כאן הזדמנות להרוויח כסף, אקבל אותה בשמחה. הגענו לבניין ישן והרוס עם חצר, עלינו קומה אחת ודפקנו בדלת. קול בפנים הורה לנו להיכנס, ומצאנו את עצמינו בחלל גדול שכלל מטבח, פינת אוכל וסלון. הוצגתי לפני אדם בשם משה לינדה, לחצנו ידיים, וביקורינו הוסבר, בשאלת חברי אם יש אפשרות להראות לי דוגמה. קיבלנו אישור, והחבר הלך להביא את הדוגמא, בזמן שמשה לינדה סיפר לי על עצמו. עד לרגע זה, לא הבנתי באיזו חברה גרועה אני נמצא. אלה היו גנבים שקיבלו משלוח סחורה שהייתה מיועדת לאחרים. הוא התרברב על האופן בו זה נעשה. בעוד הוא דיבר, ליבי פעם במהירות, ותהיתי למה חברי מתעכב כל כך לשוב. לבסוף נפתחה הדלת, והחבר עמד שם עם גוף כובע אחד בתוך מעילו. שאלתי – "למה רק אחד, הם הרי ארוזים בד"כ בחבילות של ששה." הוא ענה שהוא לא רצה להיראות חשוד ולהסתכן במעצר שוטר. זה היה נראה לי סביר, בדקתי את המוצר, אישרתי אותו, ושאלתי אם הם יוכלו לשלוח את הסחורה לביתי. "ודאי, רק תן תחילה את הכסף" הייתה התשובה. אמרתי שיש בידיי רק עשרה רובל. החבר לקח אותם, ואמר שתיכף ישוב, כי הוא צריך לקנות תיבת קש להסוות את הסחורה. גם זה היה נראה לי סביר, אז חיכיתי לשובו של החבר ולהשלמת העסקה. עם הזמן הפכתי לחסר מנוחה וחסר סבלנות, על אף מאמציו של משה לשעשע אותי בסיפורים. משה הביט בי, וראה בפניי את דאגתי. הוא לקח את ידי, אמר לי לא לחזור על דבריו, והודה שכל העניין הוא בלוף. בדיוק אז, חברי חזר, ומיד הטחתי בו – "מכל האנשים בוורשה היית חייב להיטפל אלי?" החבר ענה - "אם לא חבר, את מי הייתי משיג?". סירבתי לעזוב עד שיוחזרו לי עשרת הרובלים. הוא ענה שאם לא אסתלק משם הוא יחתוך אותי לחתיכות. פתחתי את כפתורי חולצתי, צעדתי לעברו ואמרתי – "הרוג אותי, קדימה. אני לא זז מכאן בלי עשרת הרובלים שלי". חברי ברח מהחדר. משה יכול היה לראות שאיני מפחד יותר. הוא הציע לעזור לי לקבל את כספי חזרה, וצעדנו לבית קפה קרוב לבניין. המקום היה מלא בגברים ועשן. משה ניגש לדלפק ולחש משהו לאיש שישב שם. האיש הוציא כסף מהקופה ונתן למשה. יצאנו החוצה, משה הושיט לי שמונה רובלים, ואמר – "קח את זה ולך הביתה. חברך הרוויח את שני הרובלים שלו על הבאת הלקוח".

לקחתי את הכסף, אמרתי שלום, הסתלקתי, והבטחתי לעצמי לעולם לא לנסות שוב להתעשר במהירות.

פרק 14 - כשסבא פגש את סבתא - סיפור אהבה

הקדמה

עם שובי לוורשה ולמעגל העבודה, עוררתי עניין רב בקרב שדכנים רבים. לא היו לי תוכניות נישואין, עד שדודה זקנה – אחות סבתי – שכנעה אותי להכיר בחורה בשם רוזה (Ray/Rosa). אחרי הפגישה איתה, התכתבנו במשך כמה חודשים, ולבסוף קבענו תאריך חתונה. אמנם עוד לא היה בכוחי לפרנס זוג באותם הימים, אך רוזה, בחורה צעירה ולהוטה, הבטיחה להשלים את הכנסתנו כתופרת. היא גרה בעיירה קטנה ומרוחקת מוורשה בשם יידוב (Yadove), וכשהתקרב מועד החתונה, היא הגיעה לטוסק לפגוש את אימי ולנסוע איתה לוורשה לקניות הנדוניה. רוזה הייתה אשה נמוכת קומה ומוצקת גוף, מתוחכמת למדי, נבונה ובעלת עיניים פקחיות וחדות. אחרי מספר ימי קניות שהנשים בילו יחדיו, אמי אמרה לי שזו לא האשה בשבילי, ושיש לבטל את החתונה. למחרת, הודעתי לרוזה שתכניות החתונה שלנו בטלות. ימים מספר אחר כך, הוזמנתי ע"י דודתה של רוזה לבוא לבקרה. היססתי, אך לאחר הפצרות הסכמתי להיענות להזמנה, והופעתי בביתה ביום שאחרי. רוזה גם הייתה שם, והשתיים פצחו בשיחה ארוכה, שכללה הסברים, שכנועים, הבטחות ותירוצים, שאחריהם באו גם איומים חשוכים, שעיקרם – אם תפר אירוסין עם יתומה, תסבול ממזל רע לשארית ימיך. אני מודה שבשלב זה התחלתי להתקפל, כאדם צעיר שגדל בסביבה דתית עמוסה אמונות תפלות. חומות ההתנגדות שלי התפוררו סופית, כשדודתה אמרה – "אם, בעתיד, תמצא את עצמך לא מאושר, תוכל לקבל גט מרב, אך אל תלכלך את מצפונך בחטא הלבנת פני יתום". הושפעתי מדבריהן, וריחמתי על רוזה, אז החזרתי את תכניות החתונה למסלולן. אימי החרימה את האירוע אליו התנגדה, לכן התחתנו לבד ללא הסכמתה במאי 1912.

שכרתי חדר מרוהט בעיר הגדולה וורשה, אותו הפכנו - זוג טרי בירח דבש - לביתנו החדש. הערבים כללו ארוחת ערב, קריאה וספרים. עוד לא יכולנו לתכנן את עתידנו, שכן יום גיוסי היה שם, מול פרצופי, מאפיל על עתידינו בחוסר וודאות. חשבתי, שאם יקבלו אותי לצבא, אברח לאמריקה. בינתיים הייתי עסוק בעבודה, ורוזה הביאה הביתה את מכונת התפירה שלה וניסתה להשיג עבודות תיקונים. חיי הנישואין היו נעימים ומאושרים.

פרק 13 - הטוב, הסירה, והנערה

הקדמה

חזרתי לנפוש, והייתי מבלה את ימיי באגם נרב (Narev) בשייט וחתירה בסירות. הנרב היה אגם כחול צלול ונהדר ברוחב ק"מ בערך. הוא היה מחובר לאגמים גדולים אחרים, למשל בּוּק (Buk) ו-ויסטשל (Wistchel), בהם נהגו להעביר בולי עץ מהיערות למנסרות. במרכז האגם היה אי, שדמה בעיתות גאות לג'ונגל, וכל האזור היווה אתר פנאי והנאה מרכזי לאנשי העיירה וילדיהם. שכרתי סירה, ונהגתי להזמין אליה חברים ולצאת לימים שלמים, כולל סל פיקניק עמוס לחמניות, גבינות ובירה. כך ביליתי כששה חודשים, בהם שבתי במהרה לבריאותי וכוחותיי. נותרה שנה וחצי עד לגיוסי לצבא, והחלטתי לנסוע לוורשה ולחזור לעבוד עד מועד ההתייצבות.

שבועות ספורים לפני הנסיעה, הזמנתי שני חברים לסירה, והפעם, גם את בת השכנים – רחל. היא הייתה נערה נהדרת בת שש עשרה, בעלת עיניים שחורות, שיער שחור ארוך, ושפתיים ורודות, שתאמו ללחייה הסמוקות. מאז חזרַתי מלונדון, דרכינו הצטלבו מספר פעמים, אך לא היה לי עניין מיוחד בבנות, עד לאותה הזמנה. בשעה היעודה נפגשנו כולנו – רחל, אני ושני החברים – בסירה. היו שם כמה נערים שרחצו בקרבת מקום, שמו לב להתכנסות שלנו, וביקשו להצטרף אלינו לשייט. עזרתי לרחל להיכנס לסירה, התעלמתי מהפרחחים, וחתרתי להנאתי לעבר מרכז האגם. כמחצית השעה מאוחר יותר, הבחנתי שעוקבים אחרינו שלושה נערים בקאנוּ קטן, נער עומד בכל קצה שלו. חבריי ואני שרנו וצחקנו בסירתנו, כשהַקאנוּ השני התקרב אלינו. היו אלה הצעירים שסירבתי לצרף אלינו. עצרתי את הסירה ליד האי שבאגם, ביקשתי מרחל לצאת להיחבא בשיחים, וחיכיתי להגעתם. אחד מהם היה מבוגר ממני בכמה שנים, והוא נתן ל"עוזרו" פקודה למצוא את הנערה, בעוד הוא מחכה על הקאנוּ. שאלתי אותו מה כוונותיו כלפי הנערה, "עוד מעט תגלה" – הייתה תשובתו המתחכמת. הבעתי התנגדות תקיפה, והבהרתי לו שהוא לא יצא מפה כשידו על העליונה. אמרתי לו שלקחתי את הנערה ליציאה ידידותית, ללא כוונות זדון, ושום רע לא יאונה לה כל עוד אני שם. "איך אתה מתכוון לעצור אותי?" – שאל הבריון, ציינתי באסרטיביות את העובדה שהוא עומד בקאנוּ ועם דחיפה אחת שלי הוא יהיה במים עם הקאנוּ מעליו. הוא הבין שאני רציני, ואמר – "ומה עם הכסף שהוצאתי על הקאנו הזה ועל האוכל לדרך?". חברו הציע ליישב את המחלוקת בכסף. שלי לכיסו. זו הייתה נראית לי הדרך הטובה ביותר, אך מאחר שלא היה ברשותי כסף, לא יכולתי לגמור את זה שם ומייד. הצעתי לתת את הדרכון שלי כעירבון – דבר הערך היחיד שהיה ברשותי – עד ליום המחרת, אז אביא את הכסף. כך עשינו, קבענו פגישה, ונפטרנו מהקאנוּ ויושביו/עומדיו המפוקפקים. קראתי לרחל מבין השיחים ושבנו לחוף. עזרתי לה לרדת מהסירה ועודדתי אותה לרוץ ישר לביתה במהירות האפשרית.

היו לי הרבה חברים טובים, שניים במיוחד, שהכירו את הבריון הנלוז. התייעצתי איתם על דרך להשיג בחזרה את דרכוני, שכן התקשיתי לגייס מספיק כסף, ובכל מקרה, הגאון לא הגיע למקום המפגש. שני החברים אמרו שהוא נוהג לשחק איתם קלפים בסופי שבוע, ושכשהוא מתעייף, הוא בד"כ ישן בבית בו מתקיים המשחק. הם הציעו לכן, שיסלקו את הדרכון מכיסו כשהוא יישן. זה בדיוק (ואני יודע, כי דיוק זה הצד החזק שלי!) מה שקרה, ותוך מספר ימים הייתי בדרכי לוורשה.

פרק 12 - עולם חדש?

הקדמה

עוברות כמה שנים, ואני מתבגר. חיי השגרה שלי עדיין כוללים שלוש עשרה שעות עבודה יומיות, שעה ארוחת צהריים, שלוש שעות נוספות, ובימי חמישי-שישי עבודה כל הלילה עם שעתיים שינה על שולחן העבודה. את כל ההזמנות של תחילת השבוע היה עלינו לספק עד שבת בצהריים. נותר לי מעט זמן למשחק או הנאה כלשהי. אחרי שש עשרה עד שמונה עשרה שעות עבודה בבית המלאכה כל שרציתי היה להגיע הביתה ולנוח. ימי ראשון היו חולפים במהירות – ביקור עם חבר או שניים, והיום נעלם. במשך העונה החלשה, הייתה לי ההזדמנות להציץ בנפלאות העיר הגדולה בעולם – לונדון. Hyde Park, טיול אופניים, מועדון ריקודים בשבת בערב. כמה שנים של תזונה לקויה ועבודה קשה החלו לתת את אותותיהם ובריאותי נתרופפה והלכה. התחלתי להרגיש חלש, עד כדי כך שלא נותר בי כוח לדבר עם אנשים. אחרי עשר מילים הייתי צריך לעצור לנוח. כמו כן היו לי בעיות עיכול רבות. הרגשתי שאם אמשיך כך עוד זמן רב, אתמוטט, ושוחחתי על כך עם בן דודי יצחק. הוא ייעץ לי להגר לאמריקה, שם עובדים שמונה שעות עבור שכר גבוה יותר, ואף הגדיל לעשות והבטיח שיצטרף אלי. החלטתי לקבל את הצעתו ולחולל שינוי בחיי.

עזבתי את עבודתי, ולקחתי לעצמי את החופש, לו הייתי זקוק כל כך. בינתיים קניתי כרטיס לאמריקה, וכתבתי מכתב פרידה לאימי, לספר לה על החלטתי. אחרי שבוע קיבלתי מכתב תשובה ממנה, בו היא עדכנה אותי שסבתי על ערש דווי, ומבקשת מאד לראותי – הנכד הבכור של בנה היחיד – לפני מותה. דמעות זלגו על לחיי, עת קראתי את החדשות על סבתי האהובה, והדבר הבא שעשיתי – רגשן, אם תרצו – היה לשנות את הכרטיס שלי ולחזור ליבשת אירופה לראות את סבתי הזקנה.

היה זה אפריל 1911 כשעזבתי את לונדון, והגעתי לורשה כמה ימים לפני פסח.

נסעתי ישירות לבית דודתי בורשה, ומכיוון שהיה יום שישי, ולא יכולתי להמשיך במסעי בשל השבת, ביליתי אותה כאורח בביתם. דודתי הייתה מאד מופתעת לראותי. יותר מכך שביקורי היה בלתי צפוי, היא הייתה מופתעת מבגדיי המודרניים – נעליים מבריקות, חולצה לבנה עם צווארון מעומלן וחפתים, עניבה עם סיכה, טבעת על זרת שמאל ומקל בהיר צבע, בעל שלוש טבעות זהב באזור הידית המעוצבת. דודה לאה הביטה בי בעצב עמוק, בעיקר בחושבה על צערהּ של אימי – אחותה – כשתפגוש אותי בבגדים אלה. רחמיה נכמרו על אימי אף יותר, כשהשוותה אותי לבנה היחיד, בן דודי וחברי שמואל, שהביא לה גאווה רבה כעת כתלמיד תורה מסור, וכשוחט - ממשיך דרכו של אביו. ביום ראשון עליתי על רכבת לעיר הולדתי להפתיע את משפחתי. הגעתי בדיוק כשאימי יצאה לבית הכנסת בערב פסח, והופעתי הלא צפויה החזירה אותה פנימה לבית. אושרה לראות את בנה גימד את גאוות אחותה בבנה שלה. שני ימי הפסח עברו בהנאה גדולה. מצבה הכלכלי של אימי השתפר פלאים – החדר הקדמי בבית שהוסב לחנות, יחד עם העובדות שלא הייתה צריכה לשלם שכירות לאביה, ושאחי בן השבע עשרה כבר עבד, אפשרו לה לשמור על מאזן חיובי. היה לי קל מאד לנוח שם ולהתאושש.

אחרי כמה ימים סידרתי את נסיעתי לצ'יזב (Chizev) לבקר את סבתי החולה. הגעתי ומיד חשתי למיטתה. שישה שבועות היא הייתה מרותקת למיטת חוליה, אך בראותה אותי – נכדה הבכור – כבדרך נס היא הייתה מסוגלת לקום מהמיטה, והיה נראה שבריאותה שבה אליה. היא לבשה את בגדי השבת שלה, לא לפני שהיא הכינה לי ארוחת בוקר טעימה. ביקורי הביא הרבה מאד אושר והנאה. באותו ערב ביקרה סבתי פעמיים בבית הכנסת, וכך גם במשך כל ששת השבועות ששהיתי שם.

ביליתי בנעימים בצ'יזב. זו היתה עיירה קטנה עם רחוב ראשי אחד, ורחוב נוסף שחוצה אותו דרך השוק. בשוק היו שתי שורות של צריפים – שהם כינו חנויות – שמכרו סחורות מגוונות. כשהגעתי, כל העיירה באה לראות אותי. הוקפתי בילדים וילדות שרצו בחברתי. שבת אחת, שלושה ימים לפני חג שבועות, יצאתי לטיול – כמה ק"מ מחוץ לעיר - עם שלושה מחבריי החדשים. סיפרתי להם על לונדון ושרנו שירים. היינו על שביל שהוביל לעיר זמברוב (Zembarov). כשהתחילה השמש לשקוע, שמתי לב שהשמיים היו אדומים באופן יוצא דופן, ואמרתי לחבריי שדומה שזמברוב בוערת. הם לא הסכימו איתי בשל המרחק (כשלושים ק"מ), אך הייתי משוכנע למדיי בצדקתי, אז מיד חזרנו לצ'יזב ודיווחתי לקרוביי על שראינו. היו לי דוד ודודה בזמברוב, ודאגתי להם. כמה מבני משפחתי מיהרו לפאתי העיר, ואכן ראו ששמי הלילה נצבעו באדום בהיר. הם חזרו לעיר רתמו עגלה לסוסים, ונסענו כולנו – הייתי להוט לסייע – לזמברוב. בחצות התקרבנו לעיר, אך לא יכולנו להיכנס בשל הלהבות שאחזו בה. היה עלינו לעשות מעקף מסביב לאדמות חווה, ולהיכנס לעיר ממזרח. הרחוב כולו על כל בנייניו נשרף עד עפר. חיפשנו את קרובינו במשך שעה, עד שנאמר לנו לחפש אותם בבית הכנסת, שהציע מחסה לכל המשפחות שאיבדו קורת גג. אכן שם מצאנו את דודה גיטל (Gittle) עם ארבעת ילדיה. בעלה – דוד בינום (Binnum) – היה במרתף ביתם בניסיון להציל את מה שניתן מהחורבה. שניים מקרובי המשפחה – עזריאל ואריה – נשארו לעזור לדוד, ואני חזרתי עם דוד יעקב, דודה גיטל וארבעת הילדים לסבתא בצ'יזב. הגענו לפנות בוקר, ומאחר ולא היה מספיק מקום לכולם, שבתי לטוסק, והגעתי בדיוק לשבועות. עוד באותו יום הגיעה הודעה מדוד שייע (Sheah), המבשרת לי לומר קדיש על סבתי. היא לא יכלה לעמוד במצוקת בתה, שאיבדה את ביתה ופרנסת משפחתה, ובעזיבתי הפתאומית. ביכיתי את מות סבתי, שכן היה זה האובדן הראשון שלי בחיי הבוגרים. היא הייתה אשה קטנה עם נשמה גדולה של מלאך. כשאבי נפטר, הייתי צעיר מדי להבין את המוות, ונאמר לי שהוא יחזור יום אחד. הפעם זה היה שונה.

פרק 11 - לחנך את מילטון

הקדמה

באחד במאי, 1907, בית המלאכה היה סגור לרגל יום הפועלים. ישנתי עד מאוחר. בעשר בבוקר התלבשתי, אכלתי, והלכתי ל- Whitechapel Road. לפתע שמעתי תזמורת מנגנת ותהלוכה מתקרבת. חיכיתי וציפיתי לראות מצעד צבאי, אך הבטתי וגיליתי תהלוכה של פועלים עם שלטים באנגלית וכמה ביידיש, הדורשים שעות עבודה מופחתות ומציגים סיסמאות נוספות. פרשי משטרה הקיפו את החבורה וחשש גדול התגנב לליבי, מפני שעלה במוחי זכר תהלוכת פועלים דומה בורשה ב-1905. גם שם, האנשים נשאו שלטים, הרגישו חופשיים, ולא נסו כשהגיעה המשטרה, אלא נתנו לקוזאקים לעבור ביניהם עם סוסיהם ואז נשמעה פקודת המפקד – "חרבות שלוף", ולפקודתו הבאה, הקוזאקים נופפו בחרבותיהם ימינה ושמאלה מתיזים ראשים וממלאים את הרחובות בדם. כאן, בלונדון, ראיתי את המשטרה שומרת על הסדר ללא אלימות – מגנה על הצועדים. לראשונה, הבנתי מהו חופש. חברתי לצועדים עד ל-Hyde Park, שם הקשבתי לנאומי המנהיגים, באנגלית וביידיש. הכל התנהל על מי מנוחות. חזרתי לביתי חדור נפלאות היותי אדם חופשי במדינה חופשית.

הייתי עובד חרוץ, ולמדתי את המקצוע במהירות. אחרי מספר חודשים, החלפתי מקום עבודה, למקום שזיכה אותי בשכר גבוה יותר, ובסביבה ידידותית יותר. יום תשלום השכר היה בכל שבת באחת בצהריים, ויצא שהתשלום הראשון היה לפני חג. היו תריסר גברים בבית המלאכה החדש, וכולם החליטו לשתות לכבוד החג במסבאה שבפינה. ביקור הבכורה שלי בפאב. כל הגברים התיישבו על הבר. היה חשוך, נסורת הייתה פזורה על הרצפה, ומרקקות פליז היו פזורות סביב, עבור לועסי הטבק שבין הלקוחות. מצאתי את מקומי בקצה השמאלי של הדלפק. החבר הראשון הזמין משקאות לכולם, והמוזג עבר אחד אחד ושאל מה ברצונו לשתות. כשהגיע אלי, חזרתי אחרי ההזמנה של קודמי – רום. לא היה טעים, אז בסיבוב הבא שיניתי למשקה אחר, וכך גם בעשרת הסיבובים הבאים. הייתי נחוש למצוא משקה שיערב לחיכי. כשהגיע תורי להזמין משקאות עבור החבר'ה, הזמנתי בירה, ועם כניסת הלגימה הראשונה, יצאו כל אחיותיה הבוגרות. ניסיתי למהר לשירותים, אך חוץ מאת תוכן קיבתי, איבדתי בדרך גם את הכרתי. כשפקחתי את עיניי, ניבטו אליהן מלמעלה עיני בחורה מתוקה וחביבה. היא הסבירה לי שאני בבית מעסיקי. גיליתי שהבחורים סחבו אותי, בעלפוני, לביתו שמעל בית המלאכה. היה זה שש בערב כשהתעוררתי. היא אמרה לי להתרחץ ולהצטרף אליהם למטה לארוחת ערב. נהניתי מידידותם של בעל הבית ומשפחתו, ומהכנסת האורחים שלהם, ולמדתי לעולם לא לערבב משקאות שוב.

פרק 10 - English English English

הקדמה

הזמן עובר, למדתי את מקצוע הגיהוץ ועבדתי קשה מאד. ככל שעבדתי יותר כך גדל שכרי, והייתי אהוב על הכל. דיברתי פולנית ורוסית. מוצאי שבת אחד, טיילתי ב-Whitechapel Road, התבוננתי בחלונות הראווה, ועצרתי ליד חלון ובו תצוגה נאה של חולצות, עניבות ומגוון פריטים אחרים. בעוד אני עומד שם, עצר לידי זוג צעיר שדיבר, אך לא יכולתי להבין מילה. דמעות מילאו את עיני – אוזניים לי ולא ישמעו, פה לי ולא ידבר. באותו רגע נשבעתי לעצמי שאלמד אנגלית.

בשבוע העוקב, פגשתי את בן דודי יצחק ספרלינג (Isaac Sperling), שגילה שאני בלונדון ואיתר אותי. הוא הזמין אותי ליום ראשון בערב להתענג על כריך חם של בשר משומר, הראשון שאכלתי מימיי. סיפרתי לו, שלפני עזיבתי את הבית, היה ניסיון לשדך אותי עם אחותו – בעלת מספרה – אך היה בינינו פער גילאים גדול מדי. הייתי בקושי בן שש עשרה. יצחק ואני הפכנו לידידים קרובים, למרות היותו גדול ממני בשש שנים, ונהגנו להיפגש פעם בשבוע. אחרי מספר שבועות, יצחק הזמין אותי לעבור לגור איתו ולחלוק איתו חדר ומיטה. נעניתי בשמחה להזמנה. המשפחה שאירחה אותנו הייתה מאד ידידותית, והגישה תה בכל בוקר. יצחק היה בנוי לתלפיות, חי חיים מאד בריאים, והזמין אותי להצטרף להתעמלות הבוקר שלו. כמו כן, לימד אותי טכניקות של נשימות עמוקות. בוקר אחד, אחרי שיצחק יצא לעבודתו כשען וצורף, בעלת הבית שאלה אותי לדתו. שאלתי – "למה?", והיא אמרה שהם רואים אותו בכל בוקר מתכופף ואז מרים את זרועותיו לשמיים. הסברתי לאנשים התמימים האלה שמה שהם ראו הוא בסך הכל תרגילי ההתעמלות שלו. הם קיבלו את ההסבר, וכולנו צחקנו כהוגן.

ביקשתי מיצחק שילמדני את שיעורי הראשון באנגלית – איך לומר "אני רעב" ו"אני רוצה כריך". בכל יום קלטתי משפט אחד או שניים. אחרי מספר שבועות, ניסיתי להרכיב משפטים משל עצמי, שיצאו משעשעים עבור חלק מהאנשים, בעוד שאחרים התעניינו ותיקנו אותי. הייתי תמיד אסיר תודה עבור העזרה הזו. למרות שהייתי להוט מאד ללמוד את השפה, היה לי מעט מאד זמן פנוי. יום העבודה שלי היה מורכב משלוש עשרה שעות בסיס, שעה לארוחת צהריים, שלוש וחצי – שעות נוספות, ועוד חצי שעה לארוחת ערב, כך ששמונה עשרה עד תשע עשרה שעות עברו עלי במסגרת העבודה, עם מעט מאד זמן שנשאר למשחק או לימוד. היה עלי לתפוס את השפה כבדרך אגב. אחרי חצי שנה הייתי מסוגל לדבר אנגלית לא רע. יכולתי כבר לפגוש בחורות ולקחת אותן להצגות וריקודים. למרות שהייתי צעיר ובקושי מסוגל לפרנס את עצמי, אנשים טובים ניסו לשדך אותי לעלמות שונות. אך רצונותיי היו צעירים ורחוקים מנישואין. היה עלי להיזהר ולא לצאת עם אותה בחורה יותר מפעם-פעמיים, שכן באותם הימים היה זה מסכן אותי בהליכי הפרת אירוסים.

פרק 9 - גרגרן

הקדמה

אחרי כמה שבועות בלונדון פיתחתי מורסה על הגרגרת. היא התחילה כקטנה ולא טורדת, אך כשהיא גדלה והחלה ללחוץ, הייתי חייב לגשת לרופא. ללא כסף, האפשרות היחידה שעמדה בפניי הייתה מרפאת בית החולים המיסיונרי, שנתנה שירותי רפואה בחינם. כה גדולה הייתה המורסה שלא יכולתי להוריד את סנטרי ולהביט נכוחה, הלכתי עם ראש מתוח מעלה כלפי השמיים. לא יכולתי לעבוד, אז החלטתי ללכת למרפאה. בחדר הקבלה ישב קהל רב על ספסלי עץ. אחות יצאה אלינו, חשבתי - הנה ישועה, אך אללי - קיבלתי ישוע: היא ארגנה שירה בציבור, שכללה שירים כמו "O' Jesus Loves Me, I Speak Now To Him" וגם "He will save me" . אחרי שעה של זמר, האחות הובילה אותי לג'נטלמן מעודן ובא בימים בעל זקן מחודד. הרופא שיטפל בי. במקום להקל על כאבי, הוא שאל אותי אם אני מאמין ב"משיח". עניתי שלא. הוא שאל למה, ועניתי שאם המשיח היה עתיד לבוא, הוא כבר היה בא לפני זמן רב. הדוקטור אמר – "אתה מבין בני, המשיח באמת כבר בא, אבל היהודים לא הכירוהו והוא מת על הצלב. אך הוא יבוא שוב". ובזאת, לקח הרופא סכין, חתך את המורסה, ניקז אותה וחבש את האזור. בהוראתו, חזרתי אחרי שלושה ימים, לאותו תהליך של שירה בציבור, וטיפול. הרופא היה גרמני, שוחחנו בגרמנית, ואחרי שבועיים הפכנו לחברים טובים. הוא גילה שהייתי מרושש למדי, והציע שאעבור לגור לבית חבריו שיאכילו אותי ללא תמורה, עד שאתאושש, שכן איבדתי את משרת הגיהוץ שלי והייתי צריך למצוא מקום עבודה חדש. המארחים החדשים שלי היו זוג קשישים והיו טובים אלי מאד. ארוחתי הראשונה שם הייתה מלאה ומזינה, אף על פי שלא אכלתי את הבשר במרק, מחשש לאכול בשר חזיר. אחרי שבועיים מצאתי עבודה, הודיתי לזוג מקרב ליבי ועזבתי.

היה זה חורף, ומזג האוויר היה ערפילי ובוצי. העבודה החדשה הייתה להעביר ולמסור רהיטים יד שנייה באמצעות מריצה גדולה, תמורת תשר בלבד. הכסף שהרווחתי הספיק בקושי למזון. היה עלי לאכול במסעדה מיסיונרית, שם יכולתי לקנות כריך ריבה או גבינה, או צלחת מרק עבור שני פני (twopence). אם בעלת הבית של מקום הלינה החדש שלי לא הייתה כוללת בעסקה תה ופרוסת לחם, זו הייתה ארוחתי היחידה ביום. הנורא מכל היה, שגם נעליי היו רעבות ופתחו את פיהם לרווחה לבלוע בוץ טרי. המצב הגיע לידי כך שנאלצתי לעזוב את עבודת הסבלות. בחצי השילינג שנותר בכיסי, קניתי כיכר לחם גדולה וכל לילה במשך שבוע הייתי פורס לי פרוסה אחת ואוכל אותה עם התה שהגברת הנדיבה נתנה לי. למרות מאמציי להסתיר זאת, בשל גאוותי, היא גילתה מה קשה היה מאבקי לשרוד באותה עת. יום ראשון אחד, ביקרתי את אנשי עירי, ואחד מהם נתן לי עבודה במפעלו לבגדי גברים. חזרתי להיות עוזר גהצן.

הייתי צעיר השוכרים אצל גברת בֶּסי, שטיפלה בי יפה והאכילה אותי ככל שיכולתי לאכול. בשבת, כשהושלם שבוע עבודתי הראשון, שילמתי עבור השבוע, ושמחתי לגלות שנשאר עודף. ביום ראשון בבוקר הדיירים היו מתאספים סביב שולחן ארוחת הבוקר, בזמן שבּסי הייתה עסוקה בטיגון ביצים, ובעלה, "האדון", פרס פרוסות עבות של לחם. הדיירים חטפו את הפרוסות למרוח עליהן חמאה וטרפו אותם כזאבים. לא היה לי סיכוי להגיע למזון, בסביבת הותיקים הרעבתנים הזו. התלוננתי לבּסי על כך, אז היא הביאה כיכר לחם שלמה, כמעט קילו, ואסרה על כולם לגעת בה. היא אמרה לכולם שהכיכר מיועדת אך ורק לי. הדיירים שאלו אותי אם אני מסוגל לאכול את כולה לבדי. הבטחתי להם שכן. הם שאלו כמה ביצים אוכל לאכול. עניתי – "תריסר". אחד מהם אמר שהוא מוכן לשלם עבור תריסר ביצים, אם אוכל את כולן. הסכמתי. נשאלתי כיצד ארצה אותן, ובחרתי שלוש רכות, שלוש מקושקשות, שלוש עין ושלוש חביתות. אחרי סעודה ענקית של ביצים, כיכר לחם ורבע גלון חלב, הפתעתי את כולם במצב רוח נהדר ושבע. כעת התקבלתי כאחד מהחבר'ה על אף גילי הצעיר – שש עשרה.

פרק 8 - ממזרים חסרי כבוד

הקדמה

בעודי יושב אבוד בתחנת הרכבת בלונדון, ניגש אלי אדם קטן בבגדים מרופטים ודיבר בשפה מוזרה שלא הבנתי. כל שיכולתי לעשות היה להראות לו את מחברתי עם הכתובת. האיש סימן לי לעקוב אחריו. יצאנו החוצה, הלכנו כמה רחובות, ירדנו בגרם מדרגות ארוך, והוא הצביע על חלון בקיר. את זה הבנתי, נתתי לאיש את ארנקי, הוא קנה לנו שני כרטיסים, שם את העודף בארנק והושיט לי אותו בחזרה. דקה מאוחר יותר הגיעה רכבת. הבנתי שזו רכבת תחתית. האיש הקטן צעד פנימה, ואני עקבתי. פנים הרכבת היה מואר היטב, ויכולתי לסקור את הנוסעים. כולם היו לבושים בהידור ובגנדרנות, כאילו היו בדרכם לאופרה. היה זה בערך שבע בערב, ואחרי חצי שעה, כמו גם אחרי הרבה מבטים מהאנשים סביב על שני הנוסעים הלבושים בעליבות, האיש סימן לי לעקוב אחריו. הרכבת עצרה, ויצאנו אל גרם מדרגות שהוביל אל הרחוב. היה זה רחוב סואן ורחב, עמוס אנשים ממהרים לכל כיוון. עברנו דרך שוק פירות פתוח, והייתי רעב מאד, לא אכלתי מאז שירדתי מהאנייה. עצרתי וקניתי שני תפוחים, הצעתי אחד לאיש, אך הוא סירב. אחרי שהלכנו, חצינו, ופנינו ברחובות רבים, האיש האט והחל מסתכל על מספרי הבתים. אז הוא החווה לעבר מדרגות. ירדתי בהן ודפקתי בדלת. קול קרא – "פתוח". נכנסתי, והאישה שהסתכלה עליי שאלה – "האין אתה הנכד של דוד בלום? מי הביא אותך הנה?", הצבעתי על המלווה שלי ברחוב, והיא יצאה לדבר איתו. היא חזרה ושאלה אם שילמתי לו. עניתי שלא, והושטתי לה את ארנקי. היא מצאה שם מטבע חצי שילינג ונתנה לאיש.
הגעתי ללונדון.

האשה חזרה ושאלה איך ידעתי להגיע לשם. סיפרתי לה על ידידי הצעיר מהבית שביקש למסור דרישת שלום לאחיו - שלום - ושאלתי אם הוא גר איתה. היא ענתה בחיוב, ואמרה שהוא יצא להליכה לאחר ארוחת הערב. "אתה בוודאי רעב!", אמרה ומיד הכינה לי אוכל, שבלעתי בתיאבון גדול. דירת המרתף הייתה גדולה, והכילה מטבח, פינת אוכל, ואזורי שינה – לא מחזה מאד מלבב. אחרי הארוחה, בעלת הבית שאלה אותי אם יש לי מקום מגורים, ולתשובתי, היא אמרה שכל פינה אצלם תפוסה. הם יכולים למצוא לי פתרון שם ללילה אחד, ולמחרת ימצאו לי מקום אחר. היה זה מוצאי שבת ושלום איחר לשוב הביתה, אך הגברת ישבה ותשאלה אותי על שלומה של אימי ואנשי עירי. באחת עשרה בלילה שלום חזר ושמח לראותי ולקבל מסר מהבית. למחרת – יום ראשון – עברה הידיעה בקרב קהילת "טוסק הלונדונית" על התוספת החדשה, ועל כך שהייתי זקוק למקום לינה ועבודה. עד הצהריים כבר הועברתי לביתו של גהצן, שאשתו השכירה שם חדרים. השתכנו אצלם כבר ששה דיירים אחרים, שניים במיטה. ביניהם היה בחור פולני, אותו שאלתי למקצועו. הוא ענה לי שללא השתייכות לאיגוד מקצועי – שהיו מאד מאורגנים – לא אוכל להשיג עבודה. למזלי, בעל הבית הציע לי עבודה כעוזר גהצן במפעל שלו. הוא הבטיח לקחת אותי איתו למחרת וללמד אותי את המקצוע. אוכל להרוויח מספיק כדי לשלם עבור החדר והמחייה. הייתי מאד מרוצה, ואדוני הבית היו מאד חביבים. היא הייתה טיפוס אימהי, וללא ילדים משלה, היא טיפלה בדיירים כאילו היו ילדיה. בעל הבית היה אדם גבוה וחזק, שלמד את מקצועו בלונדון.

היו בלונדון שלושה מהגרים אחים מטוסק, בעסקי הדגנים. הם הגיעו ללונדון, כי כשאחד מהם הגיע לגיל 21, היה עליו להתגייס לשירות הצבאי. בתחילתה של כל עונת סתיו, היה על כל בני ה-21 להתאסף מכל העיירות והכפרים הקטנים שבאזור ולהתייצב לרישום. בתקופה זו של השנה מלאה העיירה באיכרים, תלמידים, ואנשי מקצוע מכל המינים, והאוכלוסייה היהודית הייתה נמלאת פחד, שכן הפולנים היו משתכרים תכופות, ובוחרים נערים יהודים אקראיים להכות ולהתעלל בהם. שלושת האחים היו כולם גדלי גוף, כך שמשפחתם שלהם לא חששה לצרות בינם לבין הפולנים. ג'ק, האח הצעיר, לא רצה לשרת בצבא הצאר, ולכן כל השלושה החליטו להגר לאנגליה. אך לפני עזיבתם, הם החליטו לנקום בפולנים. יום אחד, אחרי שג'ק התקבל לצבא, הוא יצא לשוק – מקום התקהלותם של מאות פולנים – ובהחזיקו מקל בידו, קרא להם להכות את היהודי הזה, ושאל מי רוצה להיות הראשון. הפולנים היו כל כך מופתעים מכך שיהודי קורא עליהם תיגר, עד כי אפילו מעט פחדו. הם לא ידעו ששני אחיו של היהודי – לבושים כמו פולנים ובעלי מראה מתאים - נמצאים בתוכם עם סכינים וכוח של סוסים. אחרי שהייה קצרה, פולני אחד דחף לעבר ג'ק את חברו. זה האחרון התחיל בניסיון לתפוס את המקל, וסיים עם ראש פתוח. ולא מהסוג הליברלי. כשראו הפולנים דם, הגיבו כשוורים פראיים מול בד אדום, והחלו לסגור על ג'ק. בינתיים, שני האחים איגפו את הקהל מאחור ודקרו לעצמם נתיב דרך ובתוך הפולנים עד לאחיהם, ג'ק, משאירים מאחוריהם שובל של לפחות ארבעים פולנים פצועים. האחים המאוחדים שבו עכשיו לביתם, והפולנים הפצועים הובלו לבית החולים. המשטרה, מצוידת בתיאורו, הגיעה לעצור את ג'ק. הוא נלקח לבית החולים לזיהוי, והפצועים אכן הכירוהו. הפצועים התלוננו על פציעות בגבם ולא יכלו לשבת או לשכב. ג'ק נזרק לכלא לחכות למשפט. אותו לילה פרצו שני האחים לבית הסוהר, חילצו משם את ג'ק ועזבו ללונדון.

פרק 7 - מחכַּה לי / לא מחכַּה לי / מחכַּה לי / לא מחכַּ...

הקדמה

נסענו בעגלה כל הלילה עד עלות השחר. כשהקצתי, השמיים היו אפורים, הטל נח על השדות סביב, כשמיכת כסף, נוצץ באורו הראשון של היום. היה מעונן, אך לא עבר זמן רב, השמש הפציעה וקרניה חדרו מבעד לערפל. יכולתי לראות רק מרחבים עצומים של אדמה מכל עבר, עד שלפתע היה ניתן להבחין מרחוק בבית נטוש. שעה מאוחר יותר הסוס נעצר בפתחו של אסם, והרכב – איכר זקן - הורה לנו לשמור על דממה ולא לומר מילה. הוא פקד עלינו להיכנס לאסם, וכשהיינו בתוכו, הסביר לכולם שאנו במרחק של כשני ק"מ מהגבול, וכשיירד הלילה הוא יעזור לנו לעבור אותו. כל אחד מאיתנו הביא איתו מעט צידה לדרך – בעיקר לחם ופירות – וזו פחתה והלכה ככל שהיום התקדם. עם רדת החשיכה, הופיע האיכר, אמר לכולם להתכונן ולצעוד בעקבותיו בדומיה ובטור, ברווחים של מטר אחד מהשני. אחרי הליכה של כחצי שעה, עצרנו. לא היה ירח והעלטה הייתה מוחלטת לאורך השביל. חיכינו עשר דקות והצעדה חודשה באיטיות רבה. פתאום, זוג ידיים גדולות לפתו אותי וקול שקט הנחה אותי לשים את רגלי הימנית על אבן ואת השנייה מעבר לערימת חול. בתחילה, נבהלתי לגלות שזוג הידיים שייך לחייל דובר רוסית, אבל אחרי שהקשבתי להוראתו, הבנתי שאני עובר את הגבול, ולאחר כמה רגעים כל החבורה הייתה בגרמניה.

היה זה חודש אפריל 1905^[1].

בעבר הגרמני, אדם אחר לקח פיקוד והוביל את אנשינו על שביל נוסף לעבר פונדק. הוא הזהיר אותנו בגרמנית לשמור על שקט מוחלט כדי לא לעורר את כלבי השומר. שעה מאוחר יותר בַּפונדק המואר היטב, הרגשת חופש מלאה את ליבי, והתחלתי לשיר. לאחר מספר שעות של מנוחה, כיבוד ורוח עליצות, החבורה נלקחה לרכבת לאנטוורפן, גרמניה. היה זה מוקדם בבוקר והרכבת הייתה מלאה באנשי עמל מכל המקצועות, לבושים בבגדי עבודה, מעשנים מקטרת ומשוחחים בחופשיות. הרכבת עצרה תכופות להעלאת גברים נוספים, וכשהגיעה לברלין, כבר לא נותרו מקומות עמידה. בברלין, חבורת "הפליטים" ירדה מהרכבת, וקול בריטון עמוק הורה לאנשינו לעקוב אחריו ולעלות על רכבת נוספת. רכבת זו הייתה מהודרת מאד, ונוסעיה היו לבושים בהתאם. התיישבתי ליד צעיר גרמני ששאל על יעדי. לונדון, עניתי. הוא אמר, שגם פניו מועדות לשם, וכך מצאתי בן לוויה להמשך מסעי. כאות חברות, הוא הגיש לי מקל הליכה בצבע טבעי, עם ידית מוזהבת. הודיתי לו בחום, ושיחתנו העמיקה וכללה מידע רב. פְריץ היה סקרן לדעת הכל על החיים בפולין, ואני סיפקתי סיפורים בנדיבות.

הרכבת הגיעה לאנטוורפן, שם הועברנו לאנייה לאנגליה. היה בידי מעט כסף, אך החלטתי לקנות סיגריות בכולו (החלפתי את מעט הרובלים שהיו לי, בגבול). אף על פי שלא עישנתי בעצמי, למדתי שמעשנים, שאזלו להם הסיגריות, ישלמו כפול. המסע ארך שלושה ימים ושני לילות, מכרתי את כל הציגרטות והכפלתי את ההשקעה שלי.

על האנייה, פריץ שאל אותי איפה אני מתכוון להיות בלונדון. לא ממש הבנתי את השאלה, מפני שחשבתי שלונדון הייתה ככל עיר אחרת באירופה. אז, בפעם הראשונה, הרגשתי אבוד. לפתע נזכרתי בכתובת שבן השתים עשרה נתן לי, כדי שאמסור דרישת שלום לאחיו. הראיתי את הכתובת לפריץ, והוא הבטיח להנחות אותי לאוטובוס שיביא אותי לשם. הביטחון חזר לשכון בליבי והבהלה נשכחה.

האנייה עגנה ליד קיר גבוה, וסולם הוצב עבור הנוסעים לטפס עליו. נצמדתי לפריץ כמו היה בינינו דבק. בקצה הסולם ראיתי עולם חדש. כשהבטתי למטה על הספינה, וראיתי את הצוקים הלבנים של דובר , נזכרתי בחלום שחלמתי כשנאמר לי, שפניי לפלשתינה. אך היה מעט זמן להרהר בעבר, שכן העתיד העסיק את כל מחשבותיי. פריץ ואני עלינו על רכבת ויצאנו ללונדון. פריץ תיאר לי את תחנת היעד שלנו, ואמר לי להישאר קרוב אליו כשנגיע לשם. הוא היה לפנים בלונדון והכיר את הסביבה היטב. כשירדנו מהרכבת, פגשו אותנו שלוש נשים שנשקו לו וברכו אותו. הוא שכח ממני לגמרי, בעוד הן תפסו את מזוודותיו ונעלמו איתו במהירות. נותרתי בתחנה. כעבור זמן קצר, כל האנשים התפזרו, ומצאתי את עצמי לבד, ללא יכולת לדבר אנגלית, לכן גם ללא אפשרות לשאול שאלות. יצאתי החוצה, מתוך מחשבה שאולי אזהה את האוטובוס שפריץ תיאר לי, אבל לא ראיתי כזה. חזרתי לאולם ההמתנה, התיישבתי על ספסל ונתתי לדמעות לשטוף את לחיי.

^[1] כן, אני יודע שבפרק 5 היה כבר סוף קיץ 1905. מה אומַר? עברו הרבה שנים מאז. הֶיו סבלנים עם זיכרון של אדם זקן. כל שאר הפרטים מדויקים. בחיי.

פרק 6 - יתושים וביצות?

הקדמה

סבי, דוד בלום, היה חסיד חשוב בטוסק. כשחזרתי הביתה מוַרשה לבוש בבגדים מודרניים, הוא היה מוטרד מאד. העובדה שלבשתי חליפה במקום המעיל הארוך והמסורתי גרמה לו מורת רוח גדולה: סבא לא יכול היה לשאת את החרפה. הוא גמר בליבו להיפטר מנכדו אחת ולתמיד, ושכנע את אימי לגרום לי לעזוב לפלשתינה. לראשונה, נפלה לחיקי הזדמנות לראות עולם, ועוד את ארץ התנ"ך.

אותו לילה חלמתי על שיט באנייה גדולה בלב ים. במשך ימים ראיתי רק שמים ומים. אז הגיעה האנייה לחומה גבוהה. סולם גבוה הושען עליה, והתחלתי לטפס עליו. בקצהו ראיתי עולם חדש, אך לפני שהיה לי די זמן להביט סביב, התעוררתי. בבוקר, אימי הודיעה לי שכל הסידורים הושלמו לעזיבתי ביום ראשון בערב. בצהריים, הלכתי לכיכר השוק להיפרד מחבריי. כשסיפרתי להם שאני עומד. לנסוע לפלשתינה, ילד קטן, בן שתים עשרה, קרא לי הצידה והביע צער על כך שאני נוסע למקום כזה, כי הגיעו דיווחים שהתנאים שם גרועים עד מאד, ולמה בעצם שלא אסע ללונדון. הוא גם הוסיף שאחיו מאד מאושר בלונדון, ונתן לי פתק קטן עם שם וכתובת.

בערב, סיפרתי לאימי ששיניתי את דעתי, וברצוני לנסוע ללונדון תחת פלשתינה. אימי לא התנגדה, כל עוד הייתי מוכן לעזוב, מכיוון שכל רצונה היה להפיס את אביה, ע"י סילוקי מטווח הראייה שלו. ארזתי את ילקוטי, והופקדתי בידי גבר זר. נשקתי לאימי, לאחי ולאחיותיי, קפצתי לתוך עגלה רתומה לסוס, ונעלמתי לתוך חשכת הליל. העיירה הייתה שקועה בתרדמה. חוץ ממשפחתי, איש לא ידע על עזיבתי. סוס משך את העגלה במעלה הגבעה, והותיר מאחוריה את העיירה קבורה בדממה עמוקה. סבתי לאחור כדי להעיף מבט אחרון בעיירת הולדתי, וחשבתי על האפשרות שלעולם לא אשוב לראותה. מספר אנשים נוספים ישבו על העגלה ונמנמו. איש לא הוציא הגה. עד מהרה גם אני עצמתי עיניים ונרדמתי.

פרק 5 - עיר ללא הפסקה

הקדמה

עם שובי לורשה, פגש אותי ברחבה שלפני בית המלאכה אחד המתחרים של מעסיקי, והזמין אותי פנימה לקפה ושיחה. היה זה מוקדם בבוקר, כשהתיישבנו בשולחן לשניים, הזמנו קפה ועוגה וקיבלתי הצעה מפתה: להיות אחראי על בית המלאכה שלו במשכורת כפולה. ההצעה הייתה כל כך טובה, שקיבלתי אותה ללא היסוס. מקום העבודה החדש פתח בפניי ערוצים חדשים ללימוד המקצוע, וגם סיפק לי הזדמנות לבוא במגע עם אנשים ממעמד שלא הכרתי קודם. בית הקפה שברחבה היווה נקודת מפגש למשכילי העיר. אחרי שמונה בערב, מלא הקפה גברים צעירים, חלקם עטויי גלימות ואפופי מסתורין. בכל שולחן ישבו קבוצות של ארבעה חמישה, שקועים בשיחה עמוקה, לפעמים גם חולקים סיפורים ובדיחות. לאט לאט התוודעתי לכמה מהגברים הצעירים הללו. היו ביניהם סוציאליסטים, ציונים סוציאליסטים, ומהפכנים. קיבלתי לידיי ספרים, מנשרים וחוברות רבות, ונשארתי ער רוב שעות הלילה בקריאה שוקקת, כזאב צמא הגומע מים מתוקים. זכיתי למעט מאד שינה בלילות הקריאה האלה, אך מעולם לא הייתה לכך השפעה שלילית על תפקודי למחרת במפעל, שכן הייתי עובד בלתי נלאה.

יום אחד, בסוף קיץ 1905, באחד המפגשים האלה, הורו לי להתייצב למחרת בחצות בבית הקפה למשימה בעלת חשיבות עליונה. בשעה היעודה פגשו אותי שני גברים, הראו לי אקדח ושאלו אם אני יודע להשתמש בו. למשמע תשובתי, הם לימדו אותי, וסיפרו שהגיעו חדשות על מאות בריונים שעלו על רכבת ברוסיה מתוך כוונה לבצע פוגרום באזור. עוד הם אמרו, שהמחתרת הציבה משקיפים בכל רחוב ובכל התחנות לאורך מסילת הרכבת וכשיאותר האספסוף, יעבור המסר באיתות ממשקיף למשקיף, במטרה לארגן לפורעים קבלת פנים "חמה" בתחנת הרכבת. בכל זאת הייתה אפשרות, שחלקם יגיעו בכניסות אחרות לעיר, ולכן משימתי הייתה לסייר ברחוב אליו שובצתי, ולדווח לבית הקפה על כל אדם חשוד שהסתובב בו. היה עלי לעשות זאת במשמרת של ארבע שעות, עד לבוא מחליפי. כך עשיתי בכל לילה למשך שבעה לילות, עד שבלילה השמיני המבצע הופסק, בשל ההודעה שהפורעים הוזהרו, סבו על עקבותיהם ושבו לרוסיה. מאז התנסות זו, הייתי בקשר הדוק עם התנועה המהפכנית, וידעתי על רוב האירועים שהתרחשו בורשה ובסביבותיה.

הייתי נער גבוה, חזק, מהימן ובעל כישורי ניהול. לא דברן גדול, אבל בוגר לגילי. כל ליל שבת ובשבת עצמה, התארחתי בבית דודי בורשה. דודי, יידה אבא רבינוביץ (Yida Aba Rabinowitz), היה השוחט הראשי בורשה, ולפחות עשרה אורחים ישבו סביב שולחנו בכל שבת. בין הארוחות היו כולם שרים ומברכים את בורא עולם. היו לו שתי בנות ובן – שמואל, שהיה בן גילי. שמואל היה נמוך קומה, היו לו פאות והוא היה דתי אדוק מאד, בעוד שאני הייתי גבה קומה עם מראה ומלבושים מודרניים. שני בני הדודים היו תמיד ישובים בקצה שולחן האוכל, ואחרי הארוחה, שמואל ואני היינו מחליפים דעות על דת, ספרים, ציונות, נושאים שהיו אסורים בבית ירא האלוהים הזה, בנוכחות דודי ודודתי. ליד השולחן, דודי ואורחיו היו מספרים מעשיות מן התנ"ך, או על הרב מגור (גערער רבי). הייתי מקשיב לסיפורים בתשומת לב ובהנאה, למרות שרובם לא נשמעו לי מאד הגיוניים. למשל, "הרבי יכול לכתוב בו זמנית בשתי ידיו מכתבים לשני אנשים שונים, בשתי שפות ועל שני נושאים". בנוסף, סופרו אגדות רבות על הניסים שהרבי חולל. דודי ודודתי לא היו מאד גאים בי, אחיינם, שכן ידעו שדעותיי היו שונים משלהם, אך בכל זאת – למען אימי – הם השתדלו לשמור אותי קרוב להלכות חייהם ומנהגיהם. הייתי עסוק מכדי לכתוב מכתבים הביתה, אז הייתי נוסע לפולטוסק בסוף כל עונה, לביקור ומנוחה. שם פגשתי את המנהיגות של התנועות המקומיות.

החיים היו מרגשים.

כל מוצאי שבת החברים היו מתאספים מאחורי השטיבל – בית תפילה פרטי של חסידים. היו דיונים רבים על ענייני היום, וכן חילופי סיפורים. היה שם קיביצער אחד שעינו הייתה צרה בי, מכיוון שהייתי מרכזה של כל התקהלות. הוא נהג לשסע את דבריי בכל הזדמנות, אך אני התעלמתי. הגיעו הדברים לידי כך, שבפעם אחת הוא הזמין אותי לתגרה. הייתי נער שלו, ולא נטיתי למריבות, אבל גם הייתי מסוגל להגן על עצמי. אחד מחבריי הציע שאיעתר להזמנה, ואפטר אחת ולתמיד מהפרחח. הסכמתי, ונוצרה סביבנו טבעת. יריבי היה בוגר ממני בשלוש שנים, וזו הייתה הקטטה הראשונה שלי. קפצתי את אגרופי, ועם המהלומה הראשונה, היה הנער על הרצפה עם אף מדמם. מאותו רגע והלאה, הייתי ידוע כנער שיכול להגן על עצמו, ואיש לא העז לקנטר אותי שוב.

פרק 4 - Sisters are doing it for themselves

הקדמה

חודשים אחדים לאחר מות אבי, העבירה אימי את המשפחה לדירה סמוכה לבית ספר. בהיותה אשת עסקים פיקחית, היא החליטה לפתוח חנות בחדר שבחזית, ולמכור בה שוקולדים, כלי כתיבה ומוצרים אחרים שמתאימים לילדי בית הספר. כך הצליחה להרוויח עוד כמה גרושים בין ימי השוק, שכן כל האחריות על כלכלת משפחתה רבצה על כתפיה.

זמן מה אחרי מעבר זה, גילתה שהתפנתה דירה בבניין שהיה שייך לאביה, אך בהכירה את אביה כאדם קמצן, היססה לבקש ממנו עזרה מחשש לסירוב. היא ארגנה את דירתה למעבר, ובחצות הלילה, הזמינה נגר לדירה שהתפנתה, שהפך בהוראתה את החלון הפונה לרחוב – הראשי והמרכזי – לדלת, ועברה. במשך אותו לילה שמעו מקצת השכנים, כמו גם אמהּ, את שאון הדפיקות והנקישות, אך איש לא יצא לבדוק מה פשר הרעש. עם בוקר, יצאה האם – סבתי – מביתה, גילתה את התשובה לתעלומת הרעש מאמש, ומיד הזעיקה את דוד, בעלה. דוד מיהר החוצה, והיה כל כך מופתע, עד כי לא האמין למראה עיניו. הוא הבין כמה נבונה בתו, וגם שאין ביכולתו לגרש אלמנה עם חמישה ילדים קטנים. הוא נכנס לדירה ונתן לה את ברכתו. ללא ספק, היה מדובר במיקום מוצלח מאד, על הרחוב הראשי, וחנותה החדשה של אמא זכתה לביקוש מיידי של מיני מזונות, סיגריות, משקאות וכו'. עסק זה כבר סיפק לה פרנסה ראויה, כמו גם תעסוקה מלאה, כך שאפילו נאלצה לשכור בחורה שתנקה ותבשל.

כששבתי הביתה לחג, מצאתי את הבית החדש מסודר יפה. נערת משק הבית החדשה זיכתה אותי בקבלת פנים חמה במיוחד. בהגיעי, אמא לא הייתה פנויה, והבחורה טרחה רבות סביב ארוחת בוקר בלתי רגילה, משופעת חיוכים רכים. היא אמרה לי שהוטל עליה לטפל היטב באורח יוצא הדופן, ואכן היא יצאה מגדרה. הקדשתי לה מעט מאד תשומת לב, בשל החינוך האדוק שקיבלתי, והתייחסתי אליה כאל שירות לאדון, ותו לא. היא הייתה מאד מושכת ונבונה, אך התנהגותה הייתה כשל נערת תיכון, למרות 21 שנותיה. בבוקר השני לשהותי בבית, ארוחת הבוקר והשירות שסבב לה, היו מהודרים אף יותר, והעלמה הצעירה הביעה אכזבה רבה על שנותרתי באדישותי. כשהגבתי בהפתעה, היא אמרה בנימה מתחנחנת, שהיא ציפתה ליותר מאיש העיר הגדולה, והוסיפה שחברה'מן גדול מורשה לא היה מתעלם ממנה בלילה. פני הפכו ארגמן, כשהסמקתי עד לעצמותיי. זו הייתה לי הפעם הראשונה בשלוש עשרה שנותיי שעמדתי פנים אל פנים מול פיתוי.

זכרתי את סיפור יוסף, בו אשת פוטיפר תינתה איתו אהבים (נו, לא טענתי שזכרתי טוב), והוא מצא את עצמו בכלא פרעה. חששתי שבאופן דומה גם אני אתקל בחוויה לא נעימה, ולכן סירבתי להיענות לניסיונות ההתקרבות שלה.

מיד אחרי החג חזרתי לורשה.

פרק 3 - הכובען מורשה

הקדמה

ורשה. בירתה הקוסמופוליטית של פולין, היתה העיר הנקייה ביותר באירופה, שכן פעמיים ביום היו פועלי הניקיון סובבים ברחובותיה ומתיזים בהם מים, אחרי שטואטאו. קרוניות וכרכרות הסוסים, הגנים הגדולים, הכל ריתק אותי, נער צעיר בן 12.

תפקידי הראשון בבית המלאכה היה להתיר את אלומות הקש, ובכך לייעל את ייצור הכובעים. למרות שהמפעילים השתכרו לפי יחידה, עבודתי סייעה להם לספק את הביקוש העונתי מהר יותר, ובעל הבית היה מוכן לתרום את העזרה הזו, שלא עלתה לו גרוש. עד מהרה, התחבבתי על המפעילים, לא רק בשל הכנת הקש לכובעים, אלא גם כי ביצעתי עבורם מיני שליחויות. כאות להערכתם, הם נתנו לי שיעורים ראשוניים במלאכת התפירה, ומקץ שיעורים אחדים כבר עלה בידי לתפור. כל המכונות היו תפוסות ע"י המפעילים, אז ניצלתי את הפסקות הצהריים לצבירת מיומנות.
עוד לפני תום העונה, כבר הייתי מפעיל טוב.

שבת היתה יום המנוחה, אך מנוחה לא מצאתי. העיר ורשה היתה מושכת מדי, וכך ביליתי את ימי השבת שלי בשיטוטים ארוכים ברחובות ובביקורים בגנים. בתמימותי, שמתי לב שהמאפיות הטורקיות מלאו ילדים וילדות יהודים, שזללו דברי מאפה ממולאים בקרם. בולע את רוקי, הייתי עומד וצופה במאפים מבעד לחלון, ושואף לתוכי את הריחות הנעימים. בתחילה, הופתעתי לראות כל כך הרבה יהודים קונים בשבת, אך לא עבר זמן רב, והתרגלתי לרעיון. מכיוון שלא היה לי כסף, מצאתי סיפוק בהרחה. כשהייתי מרוויח תשר מאנשים בבית המלאכה, הייתי מבזבז אותו במאפיה הטורקית. המאכל החביב עלי היה לחם חיטה מלאה עם צימוקים. הייתי מסוגל לבלוע כיכר שלמה, ולהוריד אותה עם כוס מים.

הזמן מתקדם, עונה חדשה מתחילה. בעל הבית הראה לי כיצד לעצב כובעי לבד, וגם את זה למדתי במהירות. כעבור זמן קצר, קיבלתי עמדה בשולחן ליד האחרים. עדיין התאפשר לי להישאר בחדרי, אבל כעת נאלצתי לשלם עבור מזוני. בהולכי עם העובדים לסעוד, תמיד וידאתי שלא היה בשר חזיר באוכל שאכלתי, אך בכל עניין אחר, נהגתי ככולם.

עם סיום שנת ההתמחות, הייתי הלכה למעשה לאיש העיר הגדולה. בהגיע חופשת הפסחא, חסכתי די כסף, ויכולתי להרשות לעצמי לבלות אותה בחיק משפחתי.

כשהגעתי בבוקר, גיליתי שאמי חוללה שינוי לא קטן, בעוברה לבניין שהיה שייך לאביה.

פרק 2 - לך ותלמד מקצוע

הקדמה

הייתי נער יפה תואר, גבה קומה, רזה, חזק וחסר פחד. אמנם ביישן, אך עם שערי השחור, עיניים חולמניות וגומה בסנטר, משכתי את תשומת ליבן של בנות המין היפה. למרות זאת, בשל החינוך הדתי שקיבלתי, לא הסתכלתי על בחורות, ביליתי את זמני בחדר, לומד תנ"ך וגמרא. לאחר מות אבי, הייתי מחויב לעזור לאימי בדוכן שלה בשוק בימי שלישי ושישי. תפקידי היה להעמיד את השולחן, ולסחוב את צרורות הסחורה, שכללו מיני סדקית – מצעים, סרטים, כפתורים, חוטים ופריטים רבים אחרים. כל אלה הוצגו במטרה לצוד את עינם של האיכרים, שפקדו את השוק לסחור בתוצרתם - ביצים, תרנגולות, חמאה וגבינה. אם איתרע מזלם של אמא והאיכרים וירד גשם באחד מימי השוק, לא יכלו למכור את מרכולתם.

אחרי שנה, שלטתי מספיק בכתיבה ובקריאה כדי ללמוד בעצמי בבית. עזבתי את הלימודים, אך אימי שלחה אותי לישיבה להמשיך את לימודי התנ"ך, בתקווה שאלך בדרכי אבותיי. ביום השני ללימודים, התקווה הזו נגוזה. מנהל הישיבה נכנס לכיתה ושם לב לתלמיד החדש. "מי הנער?" שאל את המורה. הנכד של דוד בלום, הייתה תשובתו של המורה. "הנכד של דוד בלום! לא בישיבה הזו! אין פה מקום לתלמידים היכולים לשלם עבור השכלתם", אמר המנהל, "הישיבה הזו פתוחה רק לעניים וליתומים".

בזאת הסתיים פרק לימודיי.

כמו אמהות רבות אחרות, אימי אז החליטה שעליי ללמוד מקצוע. מכיוון שהיא באה ממעמד גבוה, משלח-יד פשוט, לא היה בא בחשבון. הוחלט, אם כן, שעלי להיות שוליית שען. תיקון וייצור שעונים היה נחשב לאחד מהמעודנים שבמקצועות, נעלה הרבה יותר מחייטות, נגרות או כל אחד מהמקצועות (הפשוטים) האחרים. בן דודה של אימי, אברהם ספרלינג (Abraham Sperling) , היה תחנתנו הראשונה. הוא הסכים ללמד אותי את אוּמנותו בתנאי אחד – שאעבוד ללא תמורה במשך שלוש שנים. אימי לא יכלה לעמוד בתנאי כזה, שהיה דורש ממנה להמשיך לתמוך ולכלכל אותי במשך שלוש שנים נוספות, כשיש עוד ארבעה ילדים בבית לטפל בהם. אם זה היה תלוי בי, דווקא הייתי שמח לבחור בחניכוּת הזו, שהייתה מאפשרת לי להישאר קרוב ליקיריי. בנוסף, היה לאברהם אח צעיר, יצחק (בטוחני שהיה שם גם יעקב במשפחה, ואם לא, מוטב שנינתי תמציא אותו) בן 21, שחיבבתי. מכל מקום, אמא חשבה שנוכל להצליח יותר. למחרת שמנו פעמינו לעיירה השכנה סטרוצק (Strotsk) כעשרים וחמישה ק"מ מפולטוסק, שם הושמתי כשוליה לשנתיים.

חצי שנה אחר כך חזרתי לעיר הולדתי לחגוג עם משפחתי את חג הפסח. לאחר החג, סירבתי לחזור לעבודתי, שחסרה עדיין שנה וחצי ללא שכר. "מדובר בזמן לימוד ממושך מידי", אמרתי לאמא.

ביום המחרת, יצאנו שוב, אמא ואני, למצוא לי התמחות חדשה. הפעם בעיר הגדולה, ורשה, בה קיווינו למצוא מקום שישלם עבור עבודתי. אחרי ליל נסיעה ארוך בעגלה וברכבת, הגענו לורשה מוקדם בבוקר. צעדנו ברחובות המרכזיים, עצרנו ליד חלון ראווה של שען, וחיכינו שיבוא ויפתח. גבר מבוגר, ממוצע קומה, בעל זקנקן מחודד ופנים נעימים קיבל את פנינו ב-"בוקר טוב למבקרים אותנו מחוץ לעיר" חביב, ושאל מה מבוקשינו. אמא חיוותה לעבר חלון הראווה, והסבירה שהיא מחפשת מקום שיקבל אותי כשוליה. האיש נאנח, ושאל, מה סיבה יש לה לתת אותי בחינם לשלוש שנים, אם אצלו – יצרן כובעים – אני יכול לקבל לינה ואוכל, ושכר כעבור חצי שנה בלבד. אמא ואני היינו מרוצים וסגרנו את העסקה.

אני הייתי מסודר, ואמא חזרה לפולטוסק.

פרק 1 - אבא

הקדמה

היה זה מוקדם בבוקר ביום שישי באמצע ספטמבר 1900, כשלחישה פתאומית מלאה את החדר, "דוד לייב מת". הוא מת, הוא מת. לא היה איש בחדר מלבד רבקה, אשתו של דוד ואמם של חמישה ילדים שהיו כולם חולים במחלת הטיפוס הנוראית. רבקה, אשה צעירה, חזקה, בנויה לתלפיות, מלאת חיים ואנרגיה, הייתה האחות המטפלת, המבשלת, המנקה, רעייה אוהבת ואם, שהצליחה להימנע בעצמה מהמחלה, מה שאיפשר לה לטפל בחולים. היא עבדה מסביב לשעון כדי להציל את הילדים, גילאים 2-10, באמצעות שקיות קרח, כדורים, עיסויי אלכוהול ומיני טיפולים אחרים עליהם הורה הרופא.

אחר הצהריים כשגופתו של דוד פונתה, אנחת רווחה מילאה את החדר. היו אלה ארבעה עשר יום של סבל וייסורים, וכעת, עם עזיבת הגופה את הבית, היה נדמה שהמחלה האיומה עזבה איתה. לפחות אני, נוּטֶע, הבכור בן העשר, הרגשתי הקלה גדולה באופן מיידי - החום ירד, והייתי מסוגל סוף סוף לרדת מהמיטה. ידעתי גם שלעולם לא אוכה שוב ע"י אבי. ההלקאה האחרונה הייתה עוד טרייה בזיכרוני. הסיפור התחיל כשהתנדבתי לבצע שליחויות עבור שכן, תמורת ההבטחה שאוזמן לחתונת בתו כאורח כבוד. ציפיתי לאירוע בקוצר רוח - בכל עשר שנותיי לא הוזמנתי לחתונה. בהגיע היום, לבשתי את מיטב מחלצות השבת שלי ובאתי לחתונה כקרוב משפחה מוזמן, בלי לספר על כך לאף אחד בבית. לאחר הטקס, כל המוזמנים הושבו במקומותיהם המסומנים, ומקומי שלי היה בראש השולחן ליד הורי הכלה. כשהוריי הגיעו הביתה בסוף היום, הם גילו את חסרוני, חיכו שעה, אכלו את ארוחת הערב, ויצאו לחיפושים אחר בנם. באחת עשרה וחצי בלילה, הם נכנסו לבסוף לחדר האוכל של המסיבה, ומצאו את בנם האבוד יושב בראש השולחן ונהנה מחגיגות החתונה. אבי ניגש לשולחן בשקט, לקח אותי בידי, וליווה אותי החוצה והביתה. נרדמתי מיד ככבש לאֶה.

למחרת בשש בבוקר, השמיכה התהפכה על ראשי, וישבני פגש רצועה רחבה.

לעולם לא עזבתי עוד את הבית בלי להודיע להוריי.

הקדמה

שלום למכובדים הציוניים של המאה ה-21,
וגם שלום לכם, אני מניח.

שמי מילטון לין, נולדתי לפני כמאה ועשרים שנה בפולין, ואני כאן בבלוגיספירה, כי הנינה שלי מצאה את הביוגרפיה שלי (באנגלית), והייתה מספיק יומרנית לחשוב שהיא יכולה לתרגם אותי לשפת הקודש, ולעניין אולי מישהו עם הסיפור שלי.

במקור, כתבתי את האוטוביוגרפיה כדי לשתף את אהוביי והאנשים המעורבים בחיי בשעורים שהחיים לימדו אותי, ובשגיאות שעשיתי, מתוך תקווה שהם ואולי צאצאיי יוכלו להרוויח מהם. בנוסף רציתי לשתף את משפחתי בטעויותיי, לאמור, שאני מודע לכך שאיני מושלם, ואולי לספק כאן את ההסברים והמחשבות מאחורי מעשיי והחלטותיי.

לגבי ההחלטה להפוך את רשימותיי לבלוג, אני חייב להודות שאני מעט אמביוולנטי.

מצד אחד, מי לא היה רוצה לקום לתחייה במובן מסוים, ולזכות בהזדמנות נוספת לספר את סיפור חייו. ועוד במדינת היהודים, ובשפתה.

מצד שני, אני תלוי כאן באדם שראיתי בפעם האחרונה בגיל שבע (אפילו אם הייתה ממש מתוקה, אני חייב להודות, עם המבטא הישראלי החמוד שלה, והכל, ובאמת הייתה מרשימה כמות השוקולד שאדם קטן כל כך יכול היה להכיל) ללא כישורים קודמים בכתיבה (אם לא לוקחים בחשבון את מה שאתם מכנים - מכתבים אלקטרוניים), ומסתבר, ללא שמץ מהגנים האסרטיביים-עסקיים שלי, ועם רק מעט מאד מהשאר (דווקא הזקן שרד יפה את הדורות).

אם הייתי צריך לבחור, הייתי הולך על אח שלה, אבל עם הגנים האסרטיביים העסקיים שהוא דווקא כן ירש, כמובן שהוא מצא את עצמו חזרה בארץ בה ביליתי את מירב שנותיי – ארה"ב. השם ירחם.

אני מניח שעדיף להיות, מאשר לא.

ואם כבר להיות, אז רק אנצל את הזדמנות הפז הזו, להודות לרעייתי היפיפייה והמסורה – אסתר, על האושר העילאי שזיכתה אותי בו בעשורים האחרונים של חיי, להזכיר לה את אהבתי הניצחית אליה, ולשמוח על כך, שבניגוד אליי, היא עדיין נהנית היום, יולי 2010, מנשימות וזריחות וציוץ וטעם תפוחים טריים. עד מאה ושלושים, אסתר יקרה שלי.


הרקע שלי ושנותיי הראשונות לא היו מאד שונים מאלה של כל נער שגדל באירופה, בעת שדפי ההיסטוריה נכתבו. חייתי בכמה תקופות חשובות – אפילו אם מצערות – של ההיסטוריה היהודית, כמו גם דרך אירועים חשובים לאנושות כולה.
7 בדצמבר, 1890 – אמריקאים יזכרו תאריך זה 51 שנים מאוחר יותר – נולדתי לרבקה ודוד (לייב) לין. בתו של דוד ושרה בלום ובנו של הרשל ורחל לין נפגשו ונישאו דרך שידוך, כמקובל בתקופה. חמישה ילדים נולדו, משה, יטה, ברינה, דינה, ואנוכי, נוּטֶע (Nuta), משורש "לנטוע" בעברית. האם יש דרך להורים לנבא ולקבוע את מהלך חיי ילדיהם? או האם הילד קובע את גורלו שלו בהתעלמו לגמרי ממשפחתו וסביבתו? אני טוען שהוריי והמשפחה והסביבה שיחקו תפקיד מרכזי בעיצוב אופיי וערכיי. וכבר בשמי - ברמיזה לחקלאי ולאדם חובב צמחים, נקראתי נוּטֶע, ועד היום הזה אני מבלה זמן רב ונהנה בגינת ביתי, מגדל פירות שאי אפשר למצוא בסופר השכונתי, מארח יפה חברים בעלי כנף שמבקרים בחצרי וּודאי מספרים אח"כ סיפורים מעניינים לבני מינם, וגם עובר אורח עייף - ללא נוצות, הפעם - תמיד יקבל אצלי פינוק טרי מהעץ.

פולטוסק היתה עיר הולדתי, העיר הרביעית בגודלה ליד ורשה, עם היסטוריה ידועה עוד מ-1257, לפיה יהודים שיחקו תפקיד מרכזי בבניית העיר עד למאה ה-15. בסוף שנות ה- 90 של המאה ה-17 תושב יהודי ייסד את בית הדפוס הראשון בעיר. במשך מאות שנים יהודי טוסק – כפי שנקראה אז העיר – היו מודעים לשם פייטרו סקארן (Pietro Scarne). הוא היה כומר ישועי שנוי במחלוקת מהמאה ה-15 שניצל את שליטתו בפולנית לכתיבת פרוזה רעילה כנגד היהודים ושליטי המדינה. הוא היה מנהיג במסדר הישועי, ומאוחר יותר נקרא לקראקוב כדובר רשמי למלך זיגמונד השלישי.
הרחוב בטוסק שנקרא על שם סקארן הפך לאזור היהודי המרכזי בעיר. בית הכנסת והמקווה היו בו, ומאוחר יותר גם המרכז החסידי והבנק הקואופרטיבי . זה היה הרחוב בו סוחרים יהודים, אנשי עסקים, ובעלי חנויות ניהלו את עסקיהם, ונאבקו על פרנסתם. אולי יום אחד כשהנין של הנין של אותו סקארן יפרסם בבלוג את הביוגרפיה שלו, נוכל ליהנות מתגובתו של הצורר לכך שדווקא הרחוב על שמו, הפך למרכז החיים היהודיים. ואולי טוב שיש דברים שאפשר להשאיר לדמיון.
לפי האגדה, השם פולטוסק ניתן לעיר אחרי כיבוש נפוליון ב-1806. רבי גדול חי אז בעיר, ושמו נודע בקרב יהודים כמו גם לא יהודים. כשהרבי נפטר, התכוננו תלמידיו ללוותו בדרכו האחרונה. פעמוני הכנסיות בעיר צלצלו, להראות שגם הן מכבדות ומבכות את האישיות המפורסמת. בעוד התהלוכה התקדמה ברחובות העיר, נושאי הארון חשו תזוזות בתוכו. הם עצרו, ואז שמעו קול שקט אומר – "שקץ תשקצנו". הגופה אז שקטה ושבה למנוחתה, והתהלוכה המשיכה בדרכה. בעוד הובילו את הארון לקבורה, התקדרו השמיים ומעט אחרי שנטמן, גשמים כבדים החלו לרדת, מלוות בסופות רעמים. האגדה ממשיכה ומספרת שמטאור גדול נחת אז על חלק מהעיר, ויצר מכתש שמחק חצי ממנה. הוא יצר הצפה מאסיבית מאגם נארב (Narev) , שהרסה כנסיות ובתים רבים בדרכה. כעבור ימים אחדים, המים שקטו, אך באזור נפילת המטאור נותר בור מים עמוק, שהפך למקום האהוב על ילדי בית הספר לשחייה בקיץ, ולהחלקה על הקרח בחורף. הניצולים קראו לעיר מאז – פולטוסק – פול (pul) בפולנית משמעה חצי. כלומר, חצי מהעיר נמחקה, וחצי שרדה.

שם העיר קיבל משמעות נוספת, אחרי ההרס שזרעו צבאות היטלר, שאחריו לא נותר יהודי אחד בפולטוסק.

ניסיתי תמיד לחיות את חיי כאדם הגון וישר. ישר כלפי עצמי, כלפי הזולת, וכלפי האל. אני באמת ובתמים מאמין שכל הצלחה שהשגתי בחיי, השגתי בזכות הפילוסופיה הפשוטה הזו.
תמיד יגיע הרגע שבו התכנית הגאונית תיכשל, הפרויקט המתוכנן בקפידה ישתבש, ורק זה שידבוק בדרך הישר יוכל בסופו של דבר לזכות במידה כלשהי של אושר והצלחה.