יום ראשון, 21 באוגוסט 2011

פרק 22

הקדמה

ערכו לי הכרות עם אדם מקנדה שחיפש איש מקצוע טוב עבור עסק הכובעים שלו במונטריאול. לאחר מספר פגישות, הגענו להסכם. עזבתי את אסתר, וסיכמנו שאם העבודה תניח את דעתי לאחר שלושה חודשים, היא תצטרף אלי עם שני ילדיה. בינתיים, קיבלתי בקנדה גט רבני מרוזה. אסתר הגיעה והקמנו את ביתנו המשותף בדירה במונטריאול. אסתר רשמה את הילדים לבית ספר עם שם משפחתי במקום שם משפחתו של אביהם – גרינפילד. איש בקנדה לא ידע דבר על חיינו הפרטיים, והילדים ראו בי את אביהם האמיתי. הם נתחבבו עלי מיום ליום. לאחר ששה חודשים, מעסיקי הציע לי להצטרף לחברה כשותף. אמרתי לו שטרם החלטתי אם אשאר בקנדה, וביקשתי ארכה של שישה חודשים נוספים להחלטה. בתוך כך, הוא נסע לניו-יורק ושמע משותפי לשעבר על חיי הפרטיים. בתום החצי שנה, הוא שאל אותי שוב אם החלטתי בקשר לשותפות. אך עמדתי על טיבו, והבנתי שהוא אינו טיפוס שארצה לחבור אליו, אמרתי לו לכן, שהחלטתי לא להשקיע כספים בקנדה. בזאת, הוא הודיע לי על פיטוריי. כשהגיעה הידיעה לענף ששוחררתי לשוק העבודה, הוצפתי בהצעות רבות מחברות אחרות.

בנקודה זו בזמן, שמעתי שמעסיקי לשעבר לא הסתפק בפיטוריי, אלא גם הלשין עלי לרשויות ההגירה – על כך שבאתי כביכול לבקר, ונשארתי לעבוד, בניגוד למדיניות הממשלה. למדתי שאם אכנס לעסקים, אוכל להישאר, אחרת אצטרך לחזור. מצאתי בחור צעיר שנזקק מאד לשותף, אז השקעתי כסף ופתחתי עסק, שהצליח די יפה. כששמע על כך המעסיק הקודם, נעלב, וכתב דו"ח ארוך לרשויות ההגירה על עברי, ותיאר אותי באור מאד שלילי. קיבלתי הודעה שאיני יכול להוסיף לגור בקנדה. שכרתי עורך דין, שהיה חבר פרלמנט, למניעת גירושי, והמשכתי בעסקיי. כשגילה שותפי את מצבי, חפץ לנצל אותי, ולקנות את חלקי בעסק בחמישים אחוז מההשקעה שלי. בידיעה שלא אוכל לסרב, הוא היה בטוח שאקח את הצעתו, וכדי שזו תיראה הוגנת, הוא הציג אותה כדו-כיוונית. עמדה בפניי החלטה רצינית ביותר, וביקשתי שלושה ימים להפוך בה. אסתר ואני דנו בנושא, וגמרנו אומר לקנות את חלקו של השותף. ביום השלישי נפגשנו במשרדו של עורך הדין ושותפי חתם על מסמך שהופך אותי לבעל החברה, תמורת ההמחאה שכתבתי לו. לימדתי את אסתר לטפל ולנהל את העסק בזמן שאני עסקתי במכירות. העסק הצליח, והחודשים חלפו מהר. עורך הדין עצר את הגירוש לעת עתה.

יום שני, 1 באוגוסט 2011

פרק 21 - לי זול, ולך?

הקדמה

העסק לא התקדם יפה, לכן החלטנו, שותפי ואני, לוותר עליו. התחרות הייתה גדולה מדי, וחסרו לי הכיסים העמוקים על מנת לנהל את העסק לבד, אז מכרנו אותו. מצאתי משרת מנהל עבודה. באותם הימים, האגודה העברית המגֵנה (Hebrew Guardian Society) מצאה לנכון לקחת את הבנות של רוזה ושלי תחת חסותה, מאחר ורוזה הוכרזה כלא כשירה ולא מסוגלת נפשית לטפל בשתי בנותיה. כשידיעה זו הגיעה לאוזניי, פניתי למשרד היהודי לענייני ילדים (The Jewish Children's Clearing Bureau), בניסיון לקבל חסות על הילדות שלי. ב-23 בספטמבר 1923 הגשתי בקשה לבית הדין העליון, אך אמן סירבה לוותר עליהן. הילדות נשארו עם רוזה.

ניגש אלי אחד מאנשי המכירות המצטיינים, בהצעה להיכנס לשותפות, והסכמתי. בנינו תכנית, שרטטנו מסמכים, וארבעה שבועות מאוחר יותר פתחתי מפעל חדש. יצרתי שורה של דוגמאות כובעים ועבדתי עד שעות לא שעות, כולל ימי ראשון. לא יכולתי לראות את בנותיי באותה תדירות כבעבר. לפעמים שלושה או ארבעה שבועות עברו בין המפגשים. העסק תבע ממני שבעה ימים בשבוע, כי הפעם הייתי נחוש להביא להצלחתו. לא השארתי שום פתח לטעויות. כעבור שנה, המפעל הראה גידול נאה. בקוני איילנד רוזה ממנה את עצמה בעבודות תפירה. הכל הלך חלק מדי. רוזה לא רצתה לפתוח בהליכי גירושין, למרות שסיפקתי ראיות המצדיקות קבלת גט.

בוקר שבת אחד, צלצל הטלפון בבית המלאכה ועניתי. הייתה זו רוזה, שאמרה שכבר ארבעה שבועות עברו מאז ראיתי את הבנות, והן ביקשו לראותי. הבטחתי להיות שם באחת בצהרים, באותו יום. באחת בדיוק, דפקתי בדלת, ורוזה הזמינה אותי להיכנס. פתחתי את הדלת, וכרגיל, נותרתי עומד בכניסה, מחכה לילדות שתצאנה לקראתי. הפעם, הן לא היו מוכנות ורוזה ביקשה ממני לשבת לרגע. ישבתי על כסא שרוזה הביאה לי. רוזה סיימה לרכוס את מעילה של הבכורה, ניגשה למקרר והוציאה קערה לבנה מכוסה בצלחת. חשבתי שהיא מכינה חלב לילדות. באותו הרגע, בת העשר פרצה בבכי, והפניתי את מבטי אליה. בזאת, נחתה הצלחת בפניי. לרגע, לא ידעתי מה קרה, אך מיד החלו פניי לבעור, והבנתי שרוזה טמנה לי פח. הכאב היה עז, ושמעתי את עצמי זועק לעזרה. ריח ליזול עלה באפי - רוזה ניסתה לעוור אותי. רוזה רצה החוצה מן הבית ובמורד המדרגות. רצתי גם אני מן הדירה, וצעקתי לעזרה, בעוד הילדות בכו מאחורי. אנשים התקהלו סביבי ברחוב. מחיתי את החומר מפניי, להקל על הצריבה. משקפיי הצילו את עיניי מעיוורון בטוח. אמבולנס הגיע ופינה אותי לבית החולים לעזרה ראשונה – פניי נכוו קשה. אושפזתי למשך שבוע בפנים חבושות.

כששוחררתי מבית החולים שמעתי שרוזה נעצרה, וחברתה, מרת שריסון, שחררה אותה בעבור ערבות של אלף דולר. שלושה שבועות אחר כך היה המשפט. היה לה עורך דין שטען שהגעתי לבית בריב ומדון; שזרקתי אותה אל הרצפה, ומשם היא שלחה יד לבקבוק וזרקה אותו עלי. הם קראו לבת הבכורה להעיד, והיא צידדה בגרסתם. בשל עדות הילדה, התביעה בוטלה. כשיצאנו מבית המשפט, רוזה אמרה לי שבפעם הבאה, היא תצליח יותר. הבנתי באותו הרגע, שיש לי עסק עם אשה לא שפויה, שגמרה אומר לפגוע בי. היא הקיפה את עצמה בטיפוסים אומללים וחברה שלילית ונלוזה, והחוק לא יכול היה להגן עלי, אז החלטתי להציל את חיי ולעזוב את ניו-יורק. מכרתי את חלקי בחברה, שהייתה כבר רווחית, חברת הכובעים קאלוין, ועסקתי בסידורי העזיבה. הלכתי למשרד הנטישה (Desertion Bureau), שם מצאתי אוזן קשבת לבעייתי, והסברתי מדוע עלי לעזוב, ולמה לא אוכל לשלוח לרוזה את המזונות עד שאשתקע. בנוסף, ביררתי כיצד אוכל להשיג גט. הציעו לי לנסוע ליוקטן, מקסיקו. אחרי ארבעה שבועות מגורים שם, אוכל להשיג גט, שמוכר במדינות רבות, אך לא בניו-יורק.