הקדמה
היה זה מוקדם בבוקר ביום שישי באמצע ספטמבר 1900, כשלחישה פתאומית מלאה את החדר, "דוד לייב מת". הוא מת, הוא מת. לא היה איש בחדר מלבד רבקה, אשתו של דוד ואמם של חמישה ילדים שהיו כולם חולים במחלת הטיפוס הנוראית. רבקה, אשה צעירה, חזקה, בנויה לתלפיות, מלאת חיים ואנרגיה, הייתה האחות המטפלת, המבשלת, המנקה, רעייה אוהבת ואם, שהצליחה להימנע בעצמה מהמחלה, מה שאיפשר לה לטפל בחולים. היא עבדה מסביב לשעון כדי להציל את הילדים, גילאים 2-10, באמצעות שקיות קרח, כדורים, עיסויי אלכוהול ומיני טיפולים אחרים עליהם הורה הרופא.
אחר הצהריים כשגופתו של דוד פונתה, אנחת רווחה מילאה את החדר. היו אלה ארבעה עשר יום של סבל וייסורים, וכעת, עם עזיבת הגופה את הבית, היה נדמה שהמחלה האיומה עזבה איתה. לפחות אני, נוּטֶע, הבכור בן העשר, הרגשתי הקלה גדולה באופן מיידי - החום ירד, והייתי מסוגל סוף סוף לרדת מהמיטה. ידעתי גם שלעולם לא אוכה שוב ע"י אבי. ההלקאה האחרונה הייתה עוד טרייה בזיכרוני. הסיפור התחיל כשהתנדבתי לבצע שליחויות עבור שכן, תמורת ההבטחה שאוזמן לחתונת בתו כאורח כבוד. ציפיתי לאירוע בקוצר רוח - בכל עשר שנותיי לא הוזמנתי לחתונה. בהגיע היום, לבשתי את מיטב מחלצות השבת שלי ובאתי לחתונה כקרוב משפחה מוזמן, בלי לספר על כך לאף אחד בבית. לאחר הטקס, כל המוזמנים הושבו במקומותיהם המסומנים, ומקומי שלי היה בראש השולחן ליד הורי הכלה. כשהוריי הגיעו הביתה בסוף היום, הם גילו את חסרוני, חיכו שעה, אכלו את ארוחת הערב, ויצאו לחיפושים אחר בנם. באחת עשרה וחצי בלילה, הם נכנסו לבסוף לחדר האוכל של המסיבה, ומצאו את בנם האבוד יושב בראש השולחן ונהנה מחגיגות החתונה. אבי ניגש לשולחן בשקט, לקח אותי בידי, וליווה אותי החוצה והביתה. נרדמתי מיד ככבש לאֶה.
למחרת בשש בבוקר, השמיכה התהפכה על ראשי, וישבני פגש רצועה רחבה.
לעולם לא עזבתי עוד את הבית בלי להודיע להוריי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה