הייתי נער יפה תואר, גבה קומה, רזה, חזק וחסר פחד. אמנם ביישן, אך עם שערי השחור, עיניים חולמניות וגומה בסנטר, משכתי את תשומת ליבן של בנות המין היפה. למרות זאת, בשל החינוך הדתי שקיבלתי, לא הסתכלתי על בחורות, ביליתי את זמני בחדר, לומד תנ"ך וגמרא. לאחר מות אבי, הייתי מחויב לעזור לאימי בדוכן שלה בשוק בימי שלישי ושישי. תפקידי היה להעמיד את השולחן, ולסחוב את צרורות הסחורה, שכללו מיני סדקית – מצעים, סרטים, כפתורים, חוטים ופריטים רבים אחרים. כל אלה הוצגו במטרה לצוד את עינם של האיכרים, שפקדו את השוק לסחור בתוצרתם - ביצים, תרנגולות, חמאה וגבינה. אם איתרע מזלם של אמא והאיכרים וירד גשם באחד מימי השוק, לא יכלו למכור את מרכולתם.
אחרי שנה, שלטתי מספיק בכתיבה ובקריאה כדי ללמוד בעצמי בבית. עזבתי את הלימודים, אך אימי שלחה אותי לישיבה להמשיך את לימודי התנ"ך, בתקווה שאלך בדרכי אבותיי. ביום השני ללימודים, התקווה הזו נגוזה. מנהל הישיבה נכנס לכיתה ושם לב לתלמיד החדש. "מי הנער?" שאל את המורה. הנכד של דוד בלום, הייתה תשובתו של המורה. "הנכד של דוד בלום! לא בישיבה הזו! אין פה מקום לתלמידים היכולים לשלם עבור השכלתם", אמר המנהל, "הישיבה הזו פתוחה רק לעניים וליתומים".
בזאת הסתיים פרק לימודיי.
כמו אמהות רבות אחרות, אימי אז החליטה שעליי ללמוד מקצוע. מכיוון שהיא באה ממעמד גבוה, משלח-יד פשוט, לא היה בא בחשבון. הוחלט, אם כן, שעלי להיות שוליית שען. תיקון וייצור שעונים היה נחשב לאחד מהמעודנים שבמקצועות, נעלה הרבה יותר מחייטות, נגרות או כל אחד מהמקצועות (הפשוטים) האחרים. בן דודה של אימי, אברהם ספרלינג (Abraham Sperling) , היה תחנתנו הראשונה. הוא הסכים ללמד אותי את אוּמנותו בתנאי אחד – שאעבוד ללא תמורה במשך שלוש שנים. אימי לא יכלה לעמוד בתנאי כזה, שהיה דורש ממנה להמשיך לתמוך ולכלכל אותי במשך שלוש שנים נוספות, כשיש עוד ארבעה ילדים בבית לטפל בהם. אם זה היה תלוי בי, דווקא הייתי שמח לבחור בחניכוּת הזו, שהייתה מאפשרת לי להישאר קרוב ליקיריי. בנוסף, היה לאברהם אח צעיר, יצחק (בטוחני שהיה שם גם יעקב במשפחה, ואם לא, מוטב שנינתי תמציא אותו) בן 21, שחיבבתי. מכל מקום, אמא חשבה שנוכל להצליח יותר. למחרת שמנו פעמינו לעיירה השכנה סטרוצק (Strotsk) כעשרים וחמישה ק"מ מפולטוסק, שם הושמתי כשוליה לשנתיים.
חצי שנה אחר כך חזרתי לעיר הולדתי לחגוג עם משפחתי את חג הפסח. לאחר החג, סירבתי לחזור לעבודתי, שחסרה עדיין שנה וחצי ללא שכר. "מדובר בזמן לימוד ממושך מידי", אמרתי לאמא.
ביום המחרת, יצאנו שוב, אמא ואני, למצוא לי התמחות חדשה. הפעם בעיר הגדולה, ורשה, בה קיווינו למצוא מקום שישלם עבור עבודתי. אחרי ליל נסיעה ארוך בעגלה וברכבת, הגענו לורשה מוקדם בבוקר. צעדנו ברחובות המרכזיים, עצרנו ליד חלון ראווה של שען, וחיכינו שיבוא ויפתח. גבר מבוגר, ממוצע קומה, בעל זקנקן מחודד ופנים נעימים קיבל את פנינו ב-"בוקר טוב למבקרים אותנו מחוץ לעיר" חביב, ושאל מה מבוקשינו. אמא חיוותה לעבר חלון הראווה, והסבירה שהיא מחפשת מקום שיקבל אותי כשוליה. האיש נאנח, ושאל, מה סיבה יש לה לתת אותי בחינם לשלוש שנים, אם אצלו – יצרן כובעים – אני יכול לקבל לינה ואוכל, ושכר כעבור חצי שנה בלבד. אמא ואני היינו מרוצים וסגרנו את העסקה.
אני הייתי מסודר, ואמא חזרה לפולטוסק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה