הקדמה

שלום למכובדים הציוניים של המאה ה-21,
וגם שלום לכם, אני מניח.

שמי מילטון לין, נולדתי לפני כמאה ועשרים שנה בפולין, ואני כאן בבלוגיספירה, כי הנינה שלי מצאה את הביוגרפיה שלי (באנגלית), והייתה מספיק יומרנית לחשוב שהיא יכולה לתרגם אותי לשפת הקודש, ולעניין אולי מישהו עם הסיפור שלי.

במקור, כתבתי את האוטוביוגרפיה כדי לשתף את אהוביי והאנשים המעורבים בחיי בשעורים שהחיים לימדו אותי, ובשגיאות שעשיתי, מתוך תקווה שהם ואולי צאצאיי יוכלו להרוויח מהם. בנוסף רציתי לשתף את משפחתי בטעויותיי, לאמור, שאני מודע לכך שאיני מושלם, ואולי לספק כאן את ההסברים והמחשבות מאחורי מעשיי והחלטותיי.

לגבי ההחלטה להפוך את רשימותיי לבלוג, אני חייב להודות שאני מעט אמביוולנטי.

מצד אחד, מי לא היה רוצה לקום לתחייה במובן מסוים, ולזכות בהזדמנות נוספת לספר את סיפור חייו. ועוד במדינת היהודים, ובשפתה.

מצד שני, אני תלוי כאן באדם שראיתי בפעם האחרונה בגיל שבע (אפילו אם הייתה ממש מתוקה, אני חייב להודות, עם המבטא הישראלי החמוד שלה, והכל, ובאמת הייתה מרשימה כמות השוקולד שאדם קטן כל כך יכול היה להכיל) ללא כישורים קודמים בכתיבה (אם לא לוקחים בחשבון את מה שאתם מכנים - מכתבים אלקטרוניים), ומסתבר, ללא שמץ מהגנים האסרטיביים-עסקיים שלי, ועם רק מעט מאד מהשאר (דווקא הזקן שרד יפה את הדורות).

אם הייתי צריך לבחור, הייתי הולך על אח שלה, אבל עם הגנים האסרטיביים העסקיים שהוא דווקא כן ירש, כמובן שהוא מצא את עצמו חזרה בארץ בה ביליתי את מירב שנותיי – ארה"ב. השם ירחם.

אני מניח שעדיף להיות, מאשר לא.

ואם כבר להיות, אז רק אנצל את הזדמנות הפז הזו, להודות לרעייתי היפיפייה והמסורה – אסתר, על האושר העילאי שזיכתה אותי בו בעשורים האחרונים של חיי, להזכיר לה את אהבתי הניצחית אליה, ולשמוח על כך, שבניגוד אליי, היא עדיין נהנית היום, יולי 2010, מנשימות וזריחות וציוץ וטעם תפוחים טריים. עד מאה ושלושים, אסתר יקרה שלי.


הרקע שלי ושנותיי הראשונות לא היו מאד שונים מאלה של כל נער שגדל באירופה, בעת שדפי ההיסטוריה נכתבו. חייתי בכמה תקופות חשובות – אפילו אם מצערות – של ההיסטוריה היהודית, כמו גם דרך אירועים חשובים לאנושות כולה.
7 בדצמבר, 1890 – אמריקאים יזכרו תאריך זה 51 שנים מאוחר יותר – נולדתי לרבקה ודוד (לייב) לין. בתו של דוד ושרה בלום ובנו של הרשל ורחל לין נפגשו ונישאו דרך שידוך, כמקובל בתקופה. חמישה ילדים נולדו, משה, יטה, ברינה, דינה, ואנוכי, נוּטֶע (Nuta), משורש "לנטוע" בעברית. האם יש דרך להורים לנבא ולקבוע את מהלך חיי ילדיהם? או האם הילד קובע את גורלו שלו בהתעלמו לגמרי ממשפחתו וסביבתו? אני טוען שהוריי והמשפחה והסביבה שיחקו תפקיד מרכזי בעיצוב אופיי וערכיי. וכבר בשמי - ברמיזה לחקלאי ולאדם חובב צמחים, נקראתי נוּטֶע, ועד היום הזה אני מבלה זמן רב ונהנה בגינת ביתי, מגדל פירות שאי אפשר למצוא בסופר השכונתי, מארח יפה חברים בעלי כנף שמבקרים בחצרי וּודאי מספרים אח"כ סיפורים מעניינים לבני מינם, וגם עובר אורח עייף - ללא נוצות, הפעם - תמיד יקבל אצלי פינוק טרי מהעץ.

פולטוסק היתה עיר הולדתי, העיר הרביעית בגודלה ליד ורשה, עם היסטוריה ידועה עוד מ-1257, לפיה יהודים שיחקו תפקיד מרכזי בבניית העיר עד למאה ה-15. בסוף שנות ה- 90 של המאה ה-17 תושב יהודי ייסד את בית הדפוס הראשון בעיר. במשך מאות שנים יהודי טוסק – כפי שנקראה אז העיר – היו מודעים לשם פייטרו סקארן (Pietro Scarne). הוא היה כומר ישועי שנוי במחלוקת מהמאה ה-15 שניצל את שליטתו בפולנית לכתיבת פרוזה רעילה כנגד היהודים ושליטי המדינה. הוא היה מנהיג במסדר הישועי, ומאוחר יותר נקרא לקראקוב כדובר רשמי למלך זיגמונד השלישי.
הרחוב בטוסק שנקרא על שם סקארן הפך לאזור היהודי המרכזי בעיר. בית הכנסת והמקווה היו בו, ומאוחר יותר גם המרכז החסידי והבנק הקואופרטיבי . זה היה הרחוב בו סוחרים יהודים, אנשי עסקים, ובעלי חנויות ניהלו את עסקיהם, ונאבקו על פרנסתם. אולי יום אחד כשהנין של הנין של אותו סקארן יפרסם בבלוג את הביוגרפיה שלו, נוכל ליהנות מתגובתו של הצורר לכך שדווקא הרחוב על שמו, הפך למרכז החיים היהודיים. ואולי טוב שיש דברים שאפשר להשאיר לדמיון.
לפי האגדה, השם פולטוסק ניתן לעיר אחרי כיבוש נפוליון ב-1806. רבי גדול חי אז בעיר, ושמו נודע בקרב יהודים כמו גם לא יהודים. כשהרבי נפטר, התכוננו תלמידיו ללוותו בדרכו האחרונה. פעמוני הכנסיות בעיר צלצלו, להראות שגם הן מכבדות ומבכות את האישיות המפורסמת. בעוד התהלוכה התקדמה ברחובות העיר, נושאי הארון חשו תזוזות בתוכו. הם עצרו, ואז שמעו קול שקט אומר – "שקץ תשקצנו". הגופה אז שקטה ושבה למנוחתה, והתהלוכה המשיכה בדרכה. בעוד הובילו את הארון לקבורה, התקדרו השמיים ומעט אחרי שנטמן, גשמים כבדים החלו לרדת, מלוות בסופות רעמים. האגדה ממשיכה ומספרת שמטאור גדול נחת אז על חלק מהעיר, ויצר מכתש שמחק חצי ממנה. הוא יצר הצפה מאסיבית מאגם נארב (Narev) , שהרסה כנסיות ובתים רבים בדרכה. כעבור ימים אחדים, המים שקטו, אך באזור נפילת המטאור נותר בור מים עמוק, שהפך למקום האהוב על ילדי בית הספר לשחייה בקיץ, ולהחלקה על הקרח בחורף. הניצולים קראו לעיר מאז – פולטוסק – פול (pul) בפולנית משמעה חצי. כלומר, חצי מהעיר נמחקה, וחצי שרדה.

שם העיר קיבל משמעות נוספת, אחרי ההרס שזרעו צבאות היטלר, שאחריו לא נותר יהודי אחד בפולטוסק.

ניסיתי תמיד לחיות את חיי כאדם הגון וישר. ישר כלפי עצמי, כלפי הזולת, וכלפי האל. אני באמת ובתמים מאמין שכל הצלחה שהשגתי בחיי, השגתי בזכות הפילוסופיה הפשוטה הזו.
תמיד יגיע הרגע שבו התכנית הגאונית תיכשל, הפרויקט המתוכנן בקפידה ישתבש, ורק זה שידבוק בדרך הישר יוכל בסופו של דבר לזכות במידה כלשהי של אושר והצלחה.