פרק 16 - קריירה צבאית

הקדמה

[חוזר אני לספר קורותיי, אחרי הפסקה בעקבות לידת החימש שלי]

חיי הנישואין הוסיפו להיות שמחים ונעימים, אם כי רוזה נטתה לגחמנות. בהיותי אדם סבלני, מעשי ומבין, קיוויתי שעם הזמן אצליח למתן את צורת המחשבה של אשתי. שלושה חודשים מאוחר יותר הודיעה לי רוזה שהיא בהריון. אלה היו חדשות מרגשות והייתי יותר ממרוצה. אמהוּת, כך חשבתי, תייצב את דעתה. הרעפתי עליה רוך בשפע. החיים בשניים היו נפלאים והיינו מאד מאושרים.

הזמן עובר מהר, תכניות לעתיד נרקמות, וקרבה שעת ההתייצבות לבדיקות הרפואיות של הצבא. החלטתי להביא את רוזה לטוסק, קרוב לאמי, בזמן בו אהיה במיונים בעיירה אוסטרוב (Ostrow). מאות בחורים צעירים התקבצו מרחק מילין רבים מכל עיירות, חוות וכפרי הסביבה, שבועות מראש, לברר מתי ייקרא שמם. אוסטרוב מלאה בני תשחורת פולנים ויהודים. פגשתי ידיד, יליד צ'יזב. סיפרתי לו שיש לי תכנית – אם אתקבל לצבא, אברח לאמריקה. הוא מיד ביקש להצטרף ונעניתי לו. סיכמנו שאם אתקבל ראשון, אסייע לו לברוח, והתוכנית נרקמה עד לפרטה האחרון. שמי נקרא, והורו לי להתפשט ולהופיע בפני הוועדה. היו שם כעשרה אנשים, בתוכם - גנרל, רופא, מפקח, רַשמים ונציגים מצ'יזב ומאוסטרוב. נשאלתי אם שלומי טוב, עניתי – "טוב מאד" בקול עז, שהפתיע את הנוכחים, שכן לא ציפו לכזה מיהודי. הרופא ניגש ובדק אותי. גובהי היה מטר שמונים. הרופא פקד עלי לחצות את החדר, הלוך ושוב. צעדתי, תקיף ונחוש כחייל מאומן, סופר בלב - אחת, שתיים, שלוש, אחת, שתיים, שלוש. כשחזרתי לרופא, הוא הכריז – "התקבל". בשלב זה, הודיתי לרופא ולגנרל על קבלתי לצבא, אך ביקשתי שרופא יבדוק את עיניי, בשל בעיית ראייה למרחק. הגנרל הבטיח שאין בעייה - ישבצו אותי בחיל הפרשים. "טוב ויפה", אמרתי, "בכל זאת אבקש בדיקת עיניים". הגנרל הסביר שאין בנמצא רופא עיניים, אבל אפשר לסדר שאשַלח לבית החולים בבירת האזור לומז'ה (Lomzse). עוד זה מדבר, והופיע שוטר נמוך למדי ופקד עלי להתלבש. הייתי לבוש, כלומר עוד לא, בבגדים מודרניים, שתבעו זמן התארגנות ארוך מזה של בני האיכרים, שמלבושיהם כללו רק חולצה, מכנסיים ונעליים. השוטר זרז אותי. הורדתי את מבטי אליו, ושאלתי - "למה אנחנו ממהרים?". השוטר היה מופתע מאד לשמוע יהודי מדבר באופן תקיף כל כך. החופש בו חייתי באנגליה, מחק את פחדיי מפני הפולנים.

הנבדק אחריי היה נער יהודי כחוש, שרעב במשך עשרה שבועות כדי להיפסל בבדיקה. ללא בגדיו, יכלו לספור את הצלעות שעל גופו. הגנרל שאל אם הוא בריא, והצעיר ענה חלושות - "לא". בתשובה לשאלה על מהות חוליו, הוא הסביר שהוא חולה לב. הנער נצטווה להצטרף לשוטר ואלי, אל בית החולים. עד שסיימתי להתלבש, היה גם הנער הזה לבוש, והשוטר פקד עלינו לעקוב אחריו. מוחי נכנס לפעולה, בניסיון למצוא את דרך המילוט שלי. ירדנו במדרגות וצעדתי לפני השוטר והנער בצעדים גדולים, כך שהגעתי ראשון לרחוב שבתחתיתן. השוטר, שהיה עדיין בחצי הדרך למטה, קרא לי לפנות ימינה, וכך עשיתי, ממשיך בצעדיי הארוכים. כעבור מספר דקות, כבר הייתי חצי רחוב לפני השומר שלי, ובדיוק אז התקרבתי לחנות של קרובי משפחה רחוקים (שוורץ). נכנסתי לחנות ואמרתי לגברת שגוייסתי, ואני רוצה לברוח. היא שלחה אותי דרך הדלת האחורית לבית הכנסת. מקץ כמה דקות נכנס השוטר ושאל את האשה איפה אני. "מי?", היא שאלה. הוא אמר שראה אותי נכנס לחנות. "אם כך, חפש אותו.", היא ענתה. השוטר חשש לאבד את האסיר האחר שלו, אז הוא הביט סביב בחופזה, ואמר לה שישוב מאוחר יותר. בינתיים, ישבתי בבית הכנסת וכתבתי גלויה לאימי להסביר את קורות היום. השמש ניגש אלי וביקש ממני לא לכתוב, שכן נכנסה השבת, אך הסברתי לו את הדחיפות. עזבתי לשלוח את הגלויה, ואחרי התפילה מצאתי מקום ללון בו בליל השבת.

לא ישנתי כל אותו הלילה. המחשבות על חברי, שהבטחתי לקחת איתי לאמריקה, טרדו את מנוחתי. הוא היה בן של סנדלר, בריא וחסון, וידעתי שיקבלו אותו לצבא. כשגילה על תכניותיי התחנן בפניי שאקח אותו איתי, ונתתי לו את מילתי. אך כיצד אקיים את הבטחתי? כשסוף סוף נרדמתי, כבר הייתה לי תכנית. ישנתי שעתיים, התלבשתי, ויצאתי לתפילת שחרית בבית הכנסת, שם החלטתי על הדרך הטובה ביותר להוציא לפועל את המזימות שטוויתי. הלכתי למקום בו כינסו את כל המגוייסים, לפני היציאה לשירות הצבאי. בדרך כלל היו מחכים עד להגעת מספיק נערים, ואז שולחים אותם – בלוויית שומר - לחנויות אספקת הציוד האישי. חיכיתי מעבר לכביש, וזיהיתי נער מצ'יזב נכנס לחנות. נכנסתי בעקבותיו, ושאלתי אותו אם הוא ראה את חברי בין האחרים. הוא ענה בחיוב, אז ביקשתי ממנו למסור לחברי הודעה – לבקש ללכת לחנות הציוד האישי בשעה ארבע. בעשרה לארבע חזרתי לעמדתי מעבר לכביש וציפיתי לראות אם חברי יופיע. בארבע הוא הגיע בלוויית שומר חמוש. צעדתי כשלושה מטר לפניהם, וכשעברתי ליד בית בירה, נכנסתי. חברי נכנס אחריי עם השומר. הייתי שם מבעוד מועד וביקשתי סיוע מעשרה נערים – אזרחים – שבילו שם, לעזור לי לשחרר את חברי משומרו. כשנכנסנו, כל החוגגים שתו בירה ושרו, הצעתי לשומר לשתות אתנו בירה, אך הוא סירב, בשל היותו במשמרת. אחד הנערים הוביל את החבורה הצוהלת לחדר משפחה אחורי, והעליצות המשיכה שם בריקודים, כשהאסיר נשאב למרכז החבורה. עם כל הצחוק הרב והמחול סביב, המסיבה נראתה שמחה למדי, אחד החוגגים רקד על השולחן, ולפתע כיבה את מנורת השמן שדלקה מעליו, והחדר כוסה בעלטה. בזאת, עזבתי את המקום עם חברי. אמרתי לו ללכת לבית הכנסת שם אפגוש אותו. בפגישתנו שם, סיכמנו לעזוב בלילה ברכבת. נסעתי לטוסק, וחברי לצ'יזב, משם הבטחתי לאסוף אותו. נסעתי כל הלילה והגעתי לטוסק מוקדם ביום ראשון בבוקר. נשקתי שלום לאמי ולמשפחתי, וסיפרתי לאמי על תוכניתי. עזבתי לוורשה, שם נפרדתי מאשתי, והבטחתי לארגן את הבאתה לאמריקה ברגע שאתמקם. הפרידה הייתה מלאת תקווה והתרגשות ואמונה שלמה בעתיד וורוד, כפי שרק הצעירים והנעוּרים החסונים יכולים לראות מולם.

מוורשה, נסעתי ברכבת לצ'יזב על מנת לקיים את הבטחתי, ולאסוף את חברי. הגעתי באחת וחצי לפנות בוקר. הייתי היחיד שירד מהרכבת לתוך העיירה השקועה בשינה. הלכתי לדודי ינקב אריה קהן והתדפקתי על דלתו. דודי שאל מי זה, וברגע ששמע את קולי, פתח ואמר לי לעזוב מיד את צ'יזב, כי המשטרה אחריי וכבר אסרה את חברי. הנער הצעיר סיפר על התוכניות, ודודי חזר ואמר - "למען השם, עזוב כבר את העיר הזו". רצתי חזרה לתחנה ועליתי לרכבת למקום שסוכם מראש לפגישה עם סוכן שיעביר אותי את הגבול.