הקדמה
חציית הגבול נעשתה בחסות חשכת ליל. לא מסעירה ומסתורית כבפעם הראשונה, אך רוויית התרגשות וסכנה. הגעתי להמבורג, אל מקלט בו שהו כל המהגרים. גברים, נשים וטף, ישבו על הארץ בציפייה לספינה שתיקח אותם ל"ארץ החופש והאפשרויות". יצאתי להירשם כמלח בסוכנות, אליה הופניתי מבעוד מועד. נאמר לי שם שעוד שלושה ימים תצא אנייה למסע מסביב לעולם בתשעים יום, תחנה ראשונה – אמריקה. ביום השלישי התייצבתי ונשלחתי לאנייה. תפקידי היה להזין את התנורים בפחם. ארבע שעות עבודה, ארבע שעות מנוחה, בשכר של חמישה מארק ליום. מאחר ולא היה לי מושג על טיבה של עבודה כזו, קיבלתי אותה. שלושה ימים לתוך המסע, עצרנו במקום הנקרא "הוו של הולנד ". הקברניט אסף את כל המלחים לסיפון ואמר: "הקשיבו היטב אנשים - זוהי עצירתנו האחרונה ביבשת. אם יש כאן אדם הרוצה לחזור בו, מסיבה כלשהי, שיעשה זאת עכשיו. אנחנו טוענים כעת אספקה ופחם לכל המסע. לא תהיינה עצירות נוספות במשך שבועות. מי שמרגיש שאינו רוצה להמשיך, נא ייגש לשָלַם ויקבל את שכרו". הייתי האדם היחיד שהרים את ידו. גביתי את המגיע לי ושבתי לגרמניה. הסוכן בהמבורג היה מופתע לראות אותי שוב, ושאל מדוע חזרתי. הסברתי שבמשך ארבע שעות היה עלי להערים פחם לתוך התנורים, לסבול מהחום הרב בחדר המנועים הלוהט וחסר האוויר, ולנשום את אבק הפחם. בתום ארבע השעות היה עלי לנקות את האפר ולפנות אותו לחבית. לשאת את החבית במעלה הסולם, לרוקן אותה לים, ואז לנקות את העמדה לפני המשמרת הבאה. הייתה זו עבודה קשה ומלוכלכת מדי בשבילי, אמרתי לו. הסוכן הסכים למצוא לי עבודה קלה יותר, והורה לי לחזור למחרת. עשיתי כדבריו, וביום המחרת הוא הודיע לי שמצא עבורי תפקיד מצוין על סיפון ה"סינסינטי" שתצא לניו-יורק בעוד עשרים וארבע שעות. הוסבר לי שלמעשה אני שט לניו-יורק כנוסע, כדי להצטרף לצוות על האנייה "פנסילבניה". אני, ורבים אחרים, התעתדנו להיות צוות ה"פנסילבניה" – טבחים, מלצרים ושוטפי כלים. שובצתי להיות מלצר, והיה עלי לענות לשם "הנרי ג'ואן אוגוסט רסמוס מיכלסון", יליד קופנהגן, דנמרק. כמו כן, יעץ לי הסוכן להציע את עזרתי כשוטף כלים במטבח, כדי לזכות באוכל טוב. מעולם לא שטפתי צלחת לפני כן, אך בכל זאת הצעתי את שירותיי, ושוטף הכלים הראשי הכשיר אותי יפה. למדתי מהר, והצלחות כולן נצצו בניקיונן. כך במשך שלושה ימים. ביום הרביעי נפלתי קורבן למחלת הים ולא יכולתי עוד לעמוד על רגליי. האנייה הייתה כצעצוע בחיק הגלים, נזרקת מצד אחד למשנהו. לרגעים הייתה נדמית כמטפסת במעלה הר ובאחרים כגולשת במורד הגיא. תכופות היה נדמה שלא תצליח לטפס חזרה לעולם. במשך עשרה ימים לא יכולתי להכניס לפי מאום. אפילו טיפת מים, החזרתי עם ריבית. ביום השביעי הייתי כל כך חולה שפניתי לאלוהים בתפילה להצלת הספינה מטביעה. אלוהים נענה לתפילותיי. ביום השנים עשר הים הפך רגוע. הייתי חלש מאד, אך התחלתי להרגיש טוב יותר ולעכל מעט אוכל. ביום השלושה עשר החלמתי ופניתי להתחבר עם כמה מהנוסעים. על אחד מהם סמכתי, ושיתפתי אותו בכוונותיי לעזוב את האנייה כשנגיע לניו-יורק. ביקשתי מג'נטלמן מזוקן זה שייקח את רכושי עמו. האיש נתן לי את כתובתו. ביום הארבעה עשר פקד הקברניט על הסגל להירתם לעבודה, איש איש ומשימתו. יום לפני הנחיתה באמריקה, היה על הכל להיות מבריק ומצוחצח. מטלתי הייתה למרק את מעקות הפליז. תוך כדי העבודה, התוודעתי לשני בחורים צעירים בני דתי, שגילו לי שגם הם לא מעוניינים להמשיך, ורוצים להישאר באמריקה. הוריתי להם לא לחשוף את תכניותיהם לאיש, לשים לב כאשר ולאן אני יוצא, ולעקוב אחריי.
חציית הגבול נעשתה בחסות חשכת ליל. לא מסעירה ומסתורית כבפעם הראשונה, אך רוויית התרגשות וסכנה. הגעתי להמבורג, אל מקלט בו שהו כל המהגרים. גברים, נשים וטף, ישבו על הארץ בציפייה לספינה שתיקח אותם ל"ארץ החופש והאפשרויות". יצאתי להירשם כמלח בסוכנות, אליה הופניתי מבעוד מועד. נאמר לי שם שעוד שלושה ימים תצא אנייה למסע מסביב לעולם בתשעים יום, תחנה ראשונה – אמריקה. ביום השלישי התייצבתי ונשלחתי לאנייה. תפקידי היה להזין את התנורים בפחם. ארבע שעות עבודה, ארבע שעות מנוחה, בשכר של חמישה מארק ליום. מאחר ולא היה לי מושג על טיבה של עבודה כזו, קיבלתי אותה. שלושה ימים לתוך המסע, עצרנו במקום הנקרא "הוו של הולנד ". הקברניט אסף את כל המלחים לסיפון ואמר: "הקשיבו היטב אנשים - זוהי עצירתנו האחרונה ביבשת. אם יש כאן אדם הרוצה לחזור בו, מסיבה כלשהי, שיעשה זאת עכשיו. אנחנו טוענים כעת אספקה ופחם לכל המסע. לא תהיינה עצירות נוספות במשך שבועות. מי שמרגיש שאינו רוצה להמשיך, נא ייגש לשָלַם ויקבל את שכרו". הייתי האדם היחיד שהרים את ידו. גביתי את המגיע לי ושבתי לגרמניה. הסוכן בהמבורג היה מופתע לראות אותי שוב, ושאל מדוע חזרתי. הסברתי שבמשך ארבע שעות היה עלי להערים פחם לתוך התנורים, לסבול מהחום הרב בחדר המנועים הלוהט וחסר האוויר, ולנשום את אבק הפחם. בתום ארבע השעות היה עלי לנקות את האפר ולפנות אותו לחבית. לשאת את החבית במעלה הסולם, לרוקן אותה לים, ואז לנקות את העמדה לפני המשמרת הבאה. הייתה זו עבודה קשה ומלוכלכת מדי בשבילי, אמרתי לו. הסוכן הסכים למצוא לי עבודה קלה יותר, והורה לי לחזור למחרת. עשיתי כדבריו, וביום המחרת הוא הודיע לי שמצא עבורי תפקיד מצוין על סיפון ה"סינסינטי" שתצא לניו-יורק בעוד עשרים וארבע שעות. הוסבר לי שלמעשה אני שט לניו-יורק כנוסע, כדי להצטרף לצוות על האנייה "פנסילבניה". אני, ורבים אחרים, התעתדנו להיות צוות ה"פנסילבניה" – טבחים, מלצרים ושוטפי כלים. שובצתי להיות מלצר, והיה עלי לענות לשם "הנרי ג'ואן אוגוסט רסמוס מיכלסון", יליד קופנהגן, דנמרק. כמו כן, יעץ לי הסוכן להציע את עזרתי כשוטף כלים במטבח, כדי לזכות באוכל טוב. מעולם לא שטפתי צלחת לפני כן, אך בכל זאת הצעתי את שירותיי, ושוטף הכלים הראשי הכשיר אותי יפה. למדתי מהר, והצלחות כולן נצצו בניקיונן. כך במשך שלושה ימים. ביום הרביעי נפלתי קורבן למחלת הים ולא יכולתי עוד לעמוד על רגליי. האנייה הייתה כצעצוע בחיק הגלים, נזרקת מצד אחד למשנהו. לרגעים הייתה נדמית כמטפסת במעלה הר ובאחרים כגולשת במורד הגיא. תכופות היה נדמה שלא תצליח לטפס חזרה לעולם. במשך עשרה ימים לא יכולתי להכניס לפי מאום. אפילו טיפת מים, החזרתי עם ריבית. ביום השביעי הייתי כל כך חולה שפניתי לאלוהים בתפילה להצלת הספינה מטביעה. אלוהים נענה לתפילותיי. ביום השנים עשר הים הפך רגוע. הייתי חלש מאד, אך התחלתי להרגיש טוב יותר ולעכל מעט אוכל. ביום השלושה עשר החלמתי ופניתי להתחבר עם כמה מהנוסעים. על אחד מהם סמכתי, ושיתפתי אותו בכוונותיי לעזוב את האנייה כשנגיע לניו-יורק. ביקשתי מג'נטלמן מזוקן זה שייקח את רכושי עמו. האיש נתן לי את כתובתו. ביום הארבעה עשר פקד הקברניט על הסגל להירתם לעבודה, איש איש ומשימתו. יום לפני הנחיתה באמריקה, היה על הכל להיות מבריק ומצוחצח. מטלתי הייתה למרק את מעקות הפליז. תוך כדי העבודה, התוודעתי לשני בחורים צעירים בני דתי, שגילו לי שגם הם לא מעוניינים להמשיך, ורוצים להישאר באמריקה. הוריתי להם לא לחשוף את תכניותיהם לאיש, לשים לב כאשר ולאן אני יוצא, ולעקוב אחריי.
היו אלה צהרי יום ראשון, דצמבר 14, 1912 (אכן, לא שנה מצטיינת בחציית האוקיינוס האטלנטי) כאשר הספינה נחתה בהובוקן, ניו ג'רזי. כל הסגל נצטווה לעלות לסיפון, שם קיבלנו הוראה לקחת את חפצינו ולעקוב אחרי מי שיוביל אותנו אל הספינה הבאה. על הסיפון החדש, הקברניט הודיע שהאנייה מתוכננת לצאת בשש בבוקר למחרת, ומי שחפץ לרדת ממנה, יכול לעשות זאת, אך לחזור לא יאוחר משש בערב. כל איש כעת בחר את הדרגש שלו והניח עליו את דבריו. שני הנערים עקבו אחריי כמו צל, וחיקו בדיוק את מעשיי. אחרי שבחרנו את המיטות, עליתי לסיפון וחציתי אותו לעבר גשרון עץ עם שלט "יציאה", שהוביל אל החוף. שומר שאל אותי לאן מועדות פניי, ועניתי שאני הולך לשתות בירה. השומר נתן לי לעבור. שני מלחים אחרים, נערים גרמניים, שמעו את תשובתי לשומר, ושאלו אם הם יכולים להצטרף אלי. "בטח", אמרתי. חמשתנו, אם כך, עזבנו את הספינה וצעדנו אל הרחוב דרך מחסן. ביציאה מהמחסן שוטר עצר אותנו ושאל אותי גם הוא, אנה נלך. למשמע תשובתי, הוא שאל לאיזו ספינה אנחנו שייכים, בדק את מסמכינו ושחרר אותנו לדרכינו. ביציאתנו מהמחסן נשמתי עמוקות לרווחה. הצעד הבא היה להיפטר מזוג הגרמנים. לא הכרתי אותם, אבל חשדתי שהם יהוו מכשול. מוחי חישב במהירות כיצד להשאיר אותם מאחור. הגענו למסבאה וצעדנו פנימה. ניגשתי לדלפק והזמנתי בירה לכולם. שילמתי. מביט סביב, עדיין חושב כיצד להיפטר משני הגרמנים, שמתי לב לשלט מעל דלת – "גברים". נכנסתי, ושני בני דתי עקבו אחריי. ראיתי שאין שום דרך יציאה, אז חזרנו לדלפק. מיד אחר כך, שני הגרמנים נכנסו לשירותים, ובזאת, שלושתנו עזבנו. הלכנו מרחק חמש עשרה דקות לפני ששאלנו איך מגיעים לניו-יורק. עלינו על מעבורת ומקץ שעה היינו בעיר הגדולה. שמתי את שני הנערים במונית, אמרתי לנהג לאן לקחת אותם, ואני עליתי על אחרת בדרכי לקרוב משפחה רחוק – שמשון דומב (Shimshon Domb), רחוב אורצ'רד 34, ניו-יורק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה