יום ראשון, 17 ביולי 2011

פרק 20 - פרק ב'

הקדמה

שבוע לפני לייבור דיי 1920, מרת שריסון פרשה לפניי את אחת ממזימותיה באמצעות סיפור, וביקשה את עזרתי. הקשבתי, בעוד היא ספרה שחברהּ, מר צימבליסט, מארח בת דודה, המבקרת אצלו עם שני ילדים, מדקטור (Decatur) ג'ורג'יה, מזה שבועיים. בכל הזמן הזה, מרת שריסון בקושי פגשה את חברהּ. הוא רוצה להכיר לה את בת הדודה, לכן ארגן מפגש אצל חבר משותף בקוני איילנד (Coney Island) בלייבור דיי. אז היא ביקשה ממני ללוותה, שלא תיאלץ לנסוע בגפה. כמו כן, נוכחותי שם תאפשר לה זמן לבד עם מר צימבליסט. היא ביקשה ממני לצאת לטיול רגלי עם בת הדודה ולהשתהות מספיק, כדי שתוכל לבקר ארוכות את אהובהּ. הסכמתי, מפני שבירכתי על ההזדמנות לצאת מהעיר ליום בים, ולנשום מעט אוויר צח.

הגיע לייבור דיי, באחת עשרה לפני הצהריים יצאנו לקוני איילנד, והגענו בחצות היום. הדירה מלאה אנשים ובקושי נשאר מקום ישיבה. מרת שריסון הציגה אותי כידיד. היו שישבו על כיסאות, אחרים על מיטות. סביב שרו שירים, סיפרו סיפורים ובדיחות, המארחת הגישה משקאות וכיבוד - המקום שפע אווירת חג. באחת וחצי לערך, הגיע מר צימבליסט בלוויית דודניתו. זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי בו. היו לו פנים שמנמנות, בן 35, פחות או יותר, לבוש מכנסיים לבנים ספורטיביים, מקטורן כחול כהה ונעליים לבנות. מר צימבליסט הציג בפניי את בת דודתו, שהייתה לבושה גם היא בסגנון ימי. היא הייתה בשנות העשרים לחייה, בהירת שיער, גובה בינוני ומקסימה למדי. כולם הצטרפו לחגיגה העליזה, תורמים את כשרונם הייחודי. אני עשיתי את שלי, עם כמה שירים ובדקלום מספר פואמות דרמטיות. בארבע אחר הצהריים המסיבה החלה לדעוך, כשתושבי העיר החלו לעשות את דרכם חזרה. מרת שריסון תפסה את זרועו של מר צימבליסט וליוותה אותו במורד המדרגות. נותרתי עם הדודנית, אסתר. צועדים במורד השדרה, התוודענו זה לזו. אסתר שיתפה אותי בחלק מסיפור חייה שנשמע עמוס צרות. היא הייתה נשואה פלוס שני ילדים – מורי בן הארבע וילדה קטנה בת שנתיים וחצי בשם סאלי. היא סיפרה שלבעלה היה מזג חם והתקפי זעם בלתי נשלטים. היא המשיכה וסיפרה על המצבים הנוראים בהם מצאו את עצמם לעיתים קרובות, כך שהם נותרו ללא חברים. הוא היה מועסק בחנות נעליים יד שניה המיועדת לשוק השחורים. היא אמרה שליבה מאס בחיים רוויי התהפוכות לצידו, מה גם שלא אהבה אותו. בנוסף, היא מאסה בחיי הקהילה הקטנה, והפצירה בו תכופות שיעברו לעיר גדולה יותר. בזאת היא הייתה מסתפקת, אך הוא סירב. יום אחד, מתוך התקף זעם וייאוש, היא ארזה מזוודה והתכוונה לעזוב ללא הילדים. אחד השכנים עצר בעדה והפציר בה לא לעשות זאת, שכן תתחרט על כך עד יומה האחרון. היא ענתה שתיקח את הילדה הקטנה ותשאיר את הבן עם הבעל, אך השכן התעקש ושכנע אותה לקחת את שני הילדים ולהשאירם יחד. היא עזבה את דקטור ללא ידיעת בעלה והגיעה לניו יורק, לבן דודהּ צימבליסט. היא השאירה את הילדים אצל שכן, ועד הערב כבר מצאה עבודה כמפעילה בבית חרושת לשמלות. בינתיים, חזר בן הדוד צימבליסט לביתו, ועזר לה למצוא מקום לילדים בברוקלין למשך היום, כך שאסתר הייתה חופשיה ללכת לעבודה. זה היה הסיפור שאסתר סיפרה לי במורד השדרה. הייתי אדם רגיש וטוב לב, ופצעי שלי עוד היה טרי, ולכן נכמרו רחמיי עליה. היא ריתקה אותי, ושאלתי אותה אם היא תרצה לפגוש אותי בעיר לארוחת ערב. היא הסכימה ברצון רב.

ביום רביעי העוקב, נפגשנו בפינת הרחוב השני והשדרה השנייה. יצאנו לארוחת ערב, להופעה, ועוד משהו קטן לאכול לפני החזרה הביתה. קבענו עוד פגישה ליום רביעי שאחר כך. ליבו של צימבליסט נצבט בקנאה, כששאל את אסתר איפה היא הייתה, ונאמר לו שהיא הולכת לפגוש אותי שוב. צימבליסט זעם ואמר לאסתר שכוונותיי אינן כנות, ושאעזוב אותה, לאחר שאעשה ממנה צחוק. אסתר הרגישה אחרת. היא פגשה אותי כמתוכנן, ועוד ערב נעים עבר. אסתר עקבה בתשומת לב רבה אחר התנהגותי. כל מה שיכלה לראות היה שהייתי אדם ישר וכנה. היא חיבבה אותי וכיבדה אותי בשל איכויותיי המעודנות. העובדה שהייתי בעסקי הכובענות הוסיפה ליוקרתי. היא ראתה בי אדם אתו תוכל לבנות את עתידה ואת עתיד ילדיה. קבענו פגישות נוספות להמשך סוף השבוע. למחרת בערב, אסתר סיפרה לצימבליסט שדעתו עלי שגויה. למרות זאת, צימבליסט עשה כל שביכולתו על מנת לשים קץ לחברות. הוא אפילו דיבר על ליבה של חברתו, מרת שריסון, שתתערב ותגרום לי להפסיק לצאת עם אסתר. היה זה לשווא. התקרבנו זה לזו וחשבנו שמצאנו אהבה.

לאחר מספר חודשים, עברנו לגור יחד בדירה קטנה ברחוב העשירי, ותכננו להתחתן כשנהיה חופשיים. בכל יום לקחתי את הילדים לגן הילדים, ואסתר אספה אותם בדרכה הביתה. הייתה זו מערכת יחסים מאושרת, ותכננו את עתידנו המשותף. מרת שריסון גלתה את אוזנה של אשתי, אודות אסתר ועלי. אשתי החלה לנסוע לרחוב העשירי, להמתין לאסתר שתשוב מהעבודה, ולגדף אותה בשמות ובקללות. אסתר התעלמה, עד שבסופו של דבר רוזה התייאשה ועברה לקוני איילנד. הייתי בא לשם בסופי שבוע לראות את שתי בנותיי, ולקנות להן גלידה וצעצועים. כשאסתר לא הייתה עובדת, היא הייתה מגיעה לבית המלאכה שלי, וצופה בי עובד. היא רצתה שאקנה חנות כובעים, ועקבה אחרי מודעות מכירה. מצאנו חנות למכירה בשכונת פארק בורו (Borough Park) וקניתי אותה. הייתי מגיע לשם בערבים, אחרי העבודה, ותופר כובעים. למחרת אסתר הייתה מקשטת אותם. עברנו לגור בפארק בורו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה