ב-1914 אשתי גמרה אומר לבוא לאמריקה. בני משפחת פרגר הכינו את הדירה למשפחה. בעוד אשתי, בתי ואחותי הצעירה דיינה היו בדרכן, פרצה מלחמת העולם הראשונה. ממשלת גרמניה פקדה על כל האניות הגרמניות לשוב למולדת, אך קברניט האנייה של רוזה החליט להמשיך, מפני שהיה קרוב יותר ליעד. קיבלתי בחום את בנות משפחתי והבאתי אותן לביתן החדש, שם משפחת פרגר קיבלו יפה את פני הנוסעות. הם עשו הכל על מנת להשביע את רצון משפחתי – גברת פרגר בישלה את הארוחות, הגישה וניקתה, אך בכל זאת אשתי לא הרגישה בבית. עם סיום ארבעת השבועות, הגיע תורה של רוזה לקבל לידיה את ניהול משק הבית, אך היא סירבה. בזאת, נוצרה הבעיה הראשונה. האכזבה מצד משפחת פרגר הייתה גדולה. גברת פרגר ניסתה לדבר על ליבה של רוזה ולשכנעה בכדאיות הכלכלית של הסידור, כמו גם בהזכירה לה שכך תצטרך לעבוד פחות קשה, אך ללא הועיל. רוזה תבעה לעזוב. מיד מצאתי דירת שני חדרים במרכז ניו-יורק ברחוב השני (Second street). רכשנו רהיטים והקמנו את ביתנו, אך הייתי מאוכזב - המחייה בברונקס הייתה נעימה בהרבה. בכל זאת, כדי לרצות את אשתי, עשיתי את השינוי הזה בשמחה ומכל הלב. כשסיימנו לסדר את הדירה, שלחנו הזמנות לחנוכת בית, וכולם בילו בנעימים.
אחותי, דיינה, עזרה רבות לרוזה במטלות הבית, על אף ארבע עשרה שנותיה. אחרי חודשים אחדים של עבודה בבית, יצאה דיינה לעבוד במפעל. עזרתה חסרה לרוזה, וזו הפכה לנרגנת בחברת אחותי. יום אחד, כשדיינה עמדה והתקינה לעצמה ארוחה לעבודה, רוזה נתכעסה מאד וסטרה לה. דיינה עזבה את הבית בדמעות, ובערב היה עלי להתמודד עם בעיה רצינית: רוזה סירבה בכל תוקף לכך שדיינה תגור אתנו. התייעצתי עם בן דודי, שמשון דומב, ובעזרת משפחתו האדיבה יכולתי למצוא לאחותי בית אחר. על אף שליבי נעצב עד מאד בשל חיבתי העמוקה לאחות הקטנה שלי, הבנתי שדעת אשתי קובעת, וקיבלתי את רצונה. אחד מבני עירה של אשתי, משה ליטבק, התיידד אתנו מאד, ותכופות בא לסעוד עמנו. רוזה הציעה שנשכיר לו את החדר הנוסף, והסכמתי. משה היה אינטלקטואל, חובב קונצרטים, הרצאות וכנסים. הכל התנהל על מי מנוחות.
השנים חולפות. המלחמה תמה, וסביב נשמעו קריאות לאסוף תרומות כספיות עבור המשפחות באירופה. שותפינו, משה ליטבק היה פעיל נלהב בתכנית זו. הוא יצא בקביעות לשליחויות רבות עם קופסת תרומה, לגבות כספים. רוזה ואני היינו מרוצים מאד. הייתי יוצא לטיולים עם בתי הקטנה, ועוזר במטלות בית קטנות. הייתי מיומן מאד בכל מה שדרש כלי עבודה בתוך הבית. בוקר יום ראשון אחד, משה יצא לסבבי גביית התרומות שלו, ואני נכנסתי לחדר השינה לסדר. שמתי לב שדלת הארון הייתה פתוחה ועליה תלוי מקטורן. מכיס החזייה יכולתי לראות פנקס בנקאות. בהיותי סקרן, פתחתי את הפנקס וראיתי סכומים גדולים, שהופקדו באופן שבועי. חלק מן הסכומים גדולים מאלה שהרוויח משה. הבנתי שמתוך כספי התרומות, משה שלח רק חלק להוריו באירופה, וסכום יפה שמר לעצמו. חלקתי את מסקנותיי עם רוזה, אך היא סירבה להאמין שחבר זה יבצע מעשים כגון אלה. התעקשתי, וסיפרתי לעוד אדם על חשדותיי. הודיעו לאלתר לפקיד בארגון התרומות, ומשה פוטר מתפקיד הגבייה שלו. רוזה סיפרה למשה על התגלית שלי, והוא עזב את ביתנו ושכר חדר ברחוב העשירי בפנסיון שנוהל ע"י אחת מרת שריסון (Scherison). משה שמר על ידידותו עם רוזה, ואני סבלתי אותו רק מפני שלרוזה היו כל כך מעט ידידים, גם בשל התחכום שלה, וגם בשל חוסר היכולת שלה להיטמע בחברה האמריקאית. משה היה נוהג לעדכן אותה בחדשות.
בא יום והתינוקת נפלה למשכב. רופא הגיע ורשם תרופה. היה צריך לטפל בה כל הלילה, אך היא חלתה בדיפתריה וכעבור זמן קצר עזבה את עולמינו. היה זה הלם בלתי נתפס ובלתי צפוי לשני ההורים, אך לרוזה האובדן גרם כאב קשה מנשוא. חשתי את הריקנות סביב, והבנתי לליבה של אם, לכן החלטתי מיד לתכנן ילד נוסף. כעבור שנים ספורות נולדה ילדה קטנה נוספת, לה קראנו דורה, או דורותי, באמריקה. רוזה עדיין לא יכלה להתגבר על מות בכורתה, והאשימה אותי בכך שלא עשיתי די להצלת הילדה. שמתי לב לשינוי גדול שחל ברוזה. הבנתי שהיא זקוקה לעזרה נפשית, אך קצרה ידי מלעזור לה לשכוח את אסוננו. ניסיתי להסביר שאינני רופא, ושילדים רבים נפטרים בגיל צעיר. רוזה הוסיפה להתאבל. שמחתי כשרוזה נכנסה שוב להריון – חשבתי שילד נוסף ודאי ישכיח ממנה את האובדן. הילד הנוסף היה ילדה נוספת, לה קראנו מינה, או מיירה באמריקאית. כעת רוזה הייתה עסוקה עם שתי הילדות.
בינתיים, משה הכיר את בעלת ביתו לאשתי, והיא הייתה מספקת לרוזה תעסוקה רבה בתפירת שמלותיה. היא אף הגדילה לעשות והביאה לרוזה הזמנות מחברים. לפני שהספקתי לומר "שחרור האשה", מצאתי את רוזה תופרת אל תוך הלילה. כששבתי הביתה מהעבודה עייף ורעב, אף פעם לא מצאתי ארוחה על השולחן. במקום לעורר מהומה, העדפתי פשוט לאכול לפני שהגעתי הביתה. מרת שריסון חיזקה בהדרגה את השפעתה על אשתי, הכל כדי שתוכל לשמֵר את שירותי התפירה שלה. נפל דבר והיא תמרנה את רוזה להגיש לי מסמכי פירוד, שנמסרו לידיי באמצעות שוטר. נצטוויתי לעזוב את ביתי לאלתר. הייתי מאד מופתע ותמים למשמע העניין הזה, לא היה לי מושג מה היה מקור או סיבת הפעולה. ולא היה לי לאן ללכת. מכיוון שלא ידעתי על ידם של משה ליטבק ומרת שריסון במהלך, באתי למשה – בתמימות – לטכס עצה. מעולם לא ראיתי את מרת שריסון לפני כן, ובוודאי לא ידעתי שהיא המוח מאחורי המזימה. וכך יצא שאשת התככים הערמומית הרגה שתי ציפורים במכה אחת – היא קיבלה דייר חדש לפנסיון ע"י פירוק משפחה, והשיגה שליטה מלאה על רוזה. למחרת ביקרתי אצל עורך דין והסברתי שאשתי מעולם לא התאזרחה. שבועיים מאוחר יותר היה משפט. ב-20 במאי, 1920 נכנס צו הפירוד לתוקף. היה עלי לשלם שלושים דולר בשבוע לאשתי ושתי בנותיי. הרווחתי ארבעים, כך שנותרו לי עשרה למחייתי. מרת שריסון הציעה לבשל את ארוחותיי. עבדתי עד מאוחר, ולעולם לא הגעתי הביתה לפני שמונה בערב. מרת שריסון הייתה ממתינה לי ומגישה ארוחת ערב מתובלת בסיפורי אהבהבים רבים מהעבר ומההווה שלה. ניתן לתאר אותה כאשה עבת בשר, מרושלת, פקחית וערמומית כשועל. היא ניסתה לפתותי לשווא, לא הייתה לי כל תשוקה אליה, והתעלמתי מהצעותיה במשך חודשים רבים. בסופו של דבר היא הבינה שלא הייתי הטיפוס שיחליף את מאהביה. בעלה היה אופה חרוץ, העובד בלילה, וכך היא נותרה חופשיה להתהולל. אחד הרומנים הלוהטים שלה התנהל עם בחור בשם צימבליסט (Zimbalist). הוא ביקר אותה שלוש פעמים בשבוע. מרת שריסון סיפרה לי רבות אודותיו ואודות הרפתקאותיהם, והייתה מוכנה לזנוח אותו לטובתי, אך התעלמתי באדישות מכל דברי הלהג הללו. הייתי אדם שקט ומעודן, שלא למד להתענג על קשרים שמחוץ לנישואין. לבסוף, כאמור, מרת שריסון סמכה עלי כידיד, וחלקה לי כבוד גדול. מפעם לפעם היתה מנסה לשדך לי עלמות צעירות, אך לא היה לי פנאי לזוטות כגון אלה. הרומן בין מרת שריסון ומר צימבליסט המשיך, ואני זכיתי לשמור על פרטיותי.
עזבתי את תפקידי כמנהל עבודה לאחר כמה שנים בהם לא קיבלתי את הקידום המובטח. מצאתי חבר שהיה מוכן להיכנס איתי לעסקים. שנינו השקענו, והתחלנו לייצר כובעים, הפעם למען העסק הפרטי שלנו. אני הייתי אחראי על הייצור, ושותפי, מר ניומן, היה איש המכירות. כעת משהייתי בעל הבית, השלכתי לפח את כל השעונים, ועבדתי עד גמר המשימות. הייתי שב לביתי רק כדי לישון באחת עשרה בלילה, או בחצות. ויתרתי על הארוחות המזינות של מרת שריסון, ואכלתי חטופות במסעדות. כל זה נתן את אותותיו בקיבתי, ונאלצתי להיעזר בתרופות וכדורים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה