חזרתי לנפוש, והייתי מבלה את ימיי באגם נרב (Narev) בשייט וחתירה בסירות. הנרב היה אגם כחול צלול ונהדר ברוחב ק"מ בערך. הוא היה מחובר לאגמים גדולים אחרים, למשל בּוּק (Buk) ו-ויסטשל (Wistchel), בהם נהגו להעביר בולי עץ מהיערות למנסרות. במרכז האגם היה אי, שדמה בעיתות גאות לג'ונגל, וכל האזור היווה אתר פנאי והנאה מרכזי לאנשי העיירה וילדיהם. שכרתי סירה, ונהגתי להזמין אליה חברים ולצאת לימים שלמים, כולל סל פיקניק עמוס לחמניות, גבינות ובירה. כך ביליתי כששה חודשים, בהם שבתי במהרה לבריאותי וכוחותיי. נותרה שנה וחצי עד לגיוסי לצבא, והחלטתי לנסוע לוורשה ולחזור לעבוד עד מועד ההתייצבות.
שבועות ספורים לפני הנסיעה, הזמנתי שני חברים לסירה, והפעם, גם את בת השכנים – רחל. היא הייתה נערה נהדרת בת שש עשרה, בעלת עיניים שחורות, שיער שחור ארוך, ושפתיים ורודות, שתאמו ללחייה הסמוקות. מאז חזרַתי מלונדון, דרכינו הצטלבו מספר פעמים, אך לא היה לי עניין מיוחד בבנות, עד לאותה הזמנה. בשעה היעודה נפגשנו כולנו – רחל, אני ושני החברים – בסירה. היו שם כמה נערים שרחצו בקרבת מקום, שמו לב להתכנסות שלנו, וביקשו להצטרף אלינו לשייט. עזרתי לרחל להיכנס לסירה, התעלמתי מהפרחחים, וחתרתי להנאתי לעבר מרכז האגם. כמחצית השעה מאוחר יותר, הבחנתי שעוקבים אחרינו שלושה נערים בקאנוּ קטן, נער עומד בכל קצה שלו. חבריי ואני שרנו וצחקנו בסירתנו, כשהַקאנוּ השני התקרב אלינו. היו אלה הצעירים שסירבתי לצרף אלינו. עצרתי את הסירה ליד האי שבאגם, ביקשתי מרחל לצאת להיחבא בשיחים, וחיכיתי להגעתם. אחד מהם היה מבוגר ממני בכמה שנים, והוא נתן ל"עוזרו" פקודה למצוא את הנערה, בעוד הוא מחכה על הקאנוּ. שאלתי אותו מה כוונותיו כלפי הנערה, "עוד מעט תגלה" – הייתה תשובתו המתחכמת. הבעתי התנגדות תקיפה, והבהרתי לו שהוא לא יצא מפה כשידו על העליונה. אמרתי לו שלקחתי את הנערה ליציאה ידידותית, ללא כוונות זדון, ושום רע לא יאונה לה כל עוד אני שם. "איך אתה מתכוון לעצור אותי?" – שאל הבריון, ציינתי באסרטיביות את העובדה שהוא עומד בקאנוּ ועם דחיפה אחת שלי הוא יהיה במים עם הקאנוּ מעליו. הוא הבין שאני רציני, ואמר – "ומה עם הכסף שהוצאתי על הקאנו הזה ועל האוכל לדרך?". חברו הציע ליישב את המחלוקת בכסף. שלי לכיסו. זו הייתה נראית לי הדרך הטובה ביותר, אך מאחר שלא היה ברשותי כסף, לא יכולתי לגמור את זה שם ומייד. הצעתי לתת את הדרכון שלי כעירבון – דבר הערך היחיד שהיה ברשותי – עד ליום המחרת, אז אביא את הכסף. כך עשינו, קבענו פגישה, ונפטרנו מהקאנוּ ויושביו/עומדיו המפוקפקים. קראתי לרחל מבין השיחים ושבנו לחוף. עזרתי לה לרדת מהסירה ועודדתי אותה לרוץ ישר לביתה במהירות האפשרית.
היו לי הרבה חברים טובים, שניים במיוחד, שהכירו את הבריון הנלוז. התייעצתי איתם על דרך להשיג בחזרה את דרכוני, שכן התקשיתי לגייס מספיק כסף, ובכל מקרה, הגאון לא הגיע למקום המפגש. שני החברים אמרו שהוא נוהג לשחק איתם קלפים בסופי שבוע, ושכשהוא מתעייף, הוא בד"כ ישן בבית בו מתקיים המשחק. הם הציעו לכן, שיסלקו את הדרכון מכיסו כשהוא יישן. זה בדיוק (ואני יודע, כי דיוק זה הצד החזק שלי!) מה שקרה, ותוך מספר ימים הייתי בדרכי לוורשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה