הקדמה
ארבעה שבועות אחרי חתונתי, הייתי בדרכי לעבודה, כשפגשתי חבר מימי בית הקפה. נהגנו בעבר להיפגש תכופות ולבלות שעות פנאי בדיוני פוליטיקה, תרבות וחדשות עולם. אחרי החלפת דברי נימוסים וברכות, חברי שאל אותי אם אני בקיא במונחים הטכניים של עסקי הכובעים. הוא סיפר שהוא ממתין לאדם שטוען שברשותו תיבת גופי כובעים במחיר נמוך מאד, ומאחר וממילא הוא מחכה כעת, ובדיוק הוא פוגש אותי כך, אולי אני מכיר מישהו שיכול להשתמש בזה ולהרוויח לעצמו עמלה נאה. בהיותי זהיר, אמרתי שעלי לראות את הסחורה לפני שאמליץ עליה. החבר אמר שהוא מוכן לקחת אותי לראות את ה"מציאה". הלכנו לעבר מסילת הרכבת, וכשהוזכר שם רחוב היעד, חששתי מעט, כי כל הוני היה עלי. ביקשתי מהאיש ללוות אותי לביתי כדי שאוכל לקחת כסף מאשתי. וכך, עלה בידי להשאיר אצלה שלוש מאות רובלים, ולקחתי איתי רק עשרה. כעת, הרגשתי בטוח בהרבה, למרות שהשכונה אליה הלכנו הייתה מאיימת. חשבתי שאם תהיה כאן הזדמנות להרוויח כסף, אקבל אותה בשמחה. הגענו לבניין ישן והרוס עם חצר, עלינו קומה אחת ודפקנו בדלת. קול בפנים הורה לנו להיכנס, ומצאנו את עצמינו בחלל גדול שכלל מטבח, פינת אוכל וסלון. הוצגתי לפני אדם בשם משה לינדה, לחצנו ידיים, וביקורינו הוסבר, בשאלת חברי אם יש אפשרות להראות לי דוגמה. קיבלנו אישור, והחבר הלך להביא את הדוגמא, בזמן שמשה לינדה סיפר לי על עצמו. עד לרגע זה, לא הבנתי באיזו חברה גרועה אני נמצא. אלה היו גנבים שקיבלו משלוח סחורה שהייתה מיועדת לאחרים. הוא התרברב על האופן בו זה נעשה. בעוד הוא דיבר, ליבי פעם במהירות, ותהיתי למה חברי מתעכב כל כך לשוב. לבסוף נפתחה הדלת, והחבר עמד שם עם גוף כובע אחד בתוך מעילו. שאלתי – "למה רק אחד, הם הרי ארוזים בד"כ בחבילות של ששה." הוא ענה שהוא לא רצה להיראות חשוד ולהסתכן במעצר שוטר. זה היה נראה לי סביר, בדקתי את המוצר, אישרתי אותו, ושאלתי אם הם יוכלו לשלוח את הסחורה לביתי. "ודאי, רק תן תחילה את הכסף" הייתה התשובה. אמרתי שיש בידיי רק עשרה רובל. החבר לקח אותם, ואמר שתיכף ישוב, כי הוא צריך לקנות תיבת קש להסוות את הסחורה. גם זה היה נראה לי סביר, אז חיכיתי לשובו של החבר ולהשלמת העסקה. עם הזמן הפכתי לחסר מנוחה וחסר סבלנות, על אף מאמציו של משה לשעשע אותי בסיפורים. משה הביט בי, וראה בפניי את דאגתי. הוא לקח את ידי, אמר לי לא לחזור על דבריו, והודה שכל העניין הוא בלוף. בדיוק אז, חברי חזר, ומיד הטחתי בו – "מכל האנשים בוורשה היית חייב להיטפל אלי?" החבר ענה - "אם לא חבר, את מי הייתי משיג?". סירבתי לעזוב עד שיוחזרו לי עשרת הרובלים. הוא ענה שאם לא אסתלק משם הוא יחתוך אותי לחתיכות. פתחתי את כפתורי חולצתי, צעדתי לעברו ואמרתי – "הרוג אותי, קדימה. אני לא זז מכאן בלי עשרת הרובלים שלי". חברי ברח מהחדר. משה יכול היה לראות שאיני מפחד יותר. הוא הציע לעזור לי לקבל את כספי חזרה, וצעדנו לבית קפה קרוב לבניין. המקום היה מלא בגברים ועשן. משה ניגש לדלפק ולחש משהו לאיש שישב שם. האיש הוציא כסף מהקופה ונתן למשה. יצאנו החוצה, משה הושיט לי שמונה רובלים, ואמר – "קח את זה ולך הביתה. חברך הרוויח את שני הרובלים שלו על הבאת הלקוח".
לקחתי את הכסף, אמרתי שלום, הסתלקתי, והבטחתי לעצמי לעולם לא לנסות שוב להתעשר במהירות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה