הקדמה
עם שובי לוורשה ולמעגל העבודה, עוררתי עניין רב בקרב שדכנים רבים. לא היו לי תוכניות נישואין, עד שדודה זקנה – אחות סבתי – שכנעה אותי להכיר בחורה בשם רוזה (Ray/Rosa). אחרי הפגישה איתה, התכתבנו במשך כמה חודשים, ולבסוף קבענו תאריך חתונה. אמנם עוד לא היה בכוחי לפרנס זוג באותם הימים, אך רוזה, בחורה צעירה ולהוטה, הבטיחה להשלים את הכנסתנו כתופרת. היא גרה בעיירה קטנה ומרוחקת מוורשה בשם יידוב (Yadove), וכשהתקרב מועד החתונה, היא הגיעה לטוסק לפגוש את אימי ולנסוע איתה לוורשה לקניות הנדוניה. רוזה הייתה אשה נמוכת קומה ומוצקת גוף, מתוחכמת למדי, נבונה ובעלת עיניים פקחיות וחדות. אחרי מספר ימי קניות שהנשים בילו יחדיו, אמי אמרה לי שזו לא האשה בשבילי, ושיש לבטל את החתונה. למחרת, הודעתי לרוזה שתכניות החתונה שלנו בטלות. ימים מספר אחר כך, הוזמנתי ע"י דודתה של רוזה לבוא לבקרה. היססתי, אך לאחר הפצרות הסכמתי להיענות להזמנה, והופעתי בביתה ביום שאחרי. רוזה גם הייתה שם, והשתיים פצחו בשיחה ארוכה, שכללה הסברים, שכנועים, הבטחות ותירוצים, שאחריהם באו גם איומים חשוכים, שעיקרם – אם תפר אירוסין עם יתומה, תסבול ממזל רע לשארית ימיך. אני מודה שבשלב זה התחלתי להתקפל, כאדם צעיר שגדל בסביבה דתית עמוסה אמונות תפלות. חומות ההתנגדות שלי התפוררו סופית, כשדודתה אמרה – "אם, בעתיד, תמצא את עצמך לא מאושר, תוכל לקבל גט מרב, אך אל תלכלך את מצפונך בחטא הלבנת פני יתום". הושפעתי מדבריהן, וריחמתי על רוזה, אז החזרתי את תכניות החתונה למסלולן. אימי החרימה את האירוע אליו התנגדה, לכן התחתנו לבד ללא הסכמתה במאי 1912.
שכרתי חדר מרוהט בעיר הגדולה וורשה, אותו הפכנו - זוג טרי בירח דבש - לביתנו החדש. הערבים כללו ארוחת ערב, קריאה וספרים. עוד לא יכולנו לתכנן את עתידנו, שכן יום גיוסי היה שם, מול פרצופי, מאפיל על עתידינו בחוסר וודאות. חשבתי, שאם יקבלו אותי לצבא, אברח לאמריקה. בינתיים הייתי עסוק בעבודה, ורוזה הביאה הביתה את מכונת התפירה שלה וניסתה להשיג עבודות תיקונים. חיי הנישואין היו נעימים ומאושרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה