הקדמה
משפחת דומב הייתה משפחה נהדרת של שבע נפשות. אם, אב, שני בנים ושלוש בנות. כשטיפסתי את ארבע הקומות, פגשתי בגברת רכונה מעל לגיגית כביסה בקרבת דלתה הפתוחה. שאלתי אם מר דומב גר שם, התשובה הייתה "כן", ומיד – "מי אדוני?". אמרתי לה את שמי, ושזה לא כבר הגעתי מאירופה. היא הזמינה אותי פנימה, לדירה בת שלושה חדרים - סלון, חדר שינה ומטבח. מי שהתבררה כגברת דומב פשטה את סינרה, ביקשה אותי להתיישב במטבח אל השולחן, ומיד הגישה לי ארוחת צהריים ותה. היא שאלה אותי איך הגעתי, וסיפרתי לה את סיפור המסע שלי ועל דרישות השלום לשמשון דומב מאימי, מאחי בינום ומאחותי ייטה. נאמר לי ששמשון ישוב הביתה בחמש בערב, ובינתיים עלי להישאר ולהמתין. הסברתי שעלי למצוא מקום לינה, אך גברת דומב אמרה שאסיר דאגה מליבי. שמשון חזר הביתה, והיה מאד מרוצה להכיר אותי ולקבל את הברכות ממשפחתי. עשו הכל כדי שארגיש בבית, וביליתי שם את לילי הראשון, נם על גבי ששה כסאות מטבח, כשכפות רגליי משתלשלות מטה מהקצה. משפחת דומב התגלו כאנשים ידידותיים ומסבירי פנים עד מאד. הם חיבבו אותי, ואני אותם, כיוון שכך, קבעתי בבית זה את מקום מגוריי. בבוקר, שמשון לקח אותי לאזור ייצור הכובעים ברחוב בליקר, ומצא לי עבודה. שכרי לשבוע הראשון עמד על חמישה דולר. הצעתי לשלם למשפחת דומב, אך הם מיאנו לקבל את הכסף באומרם שאני אורח לשבוע זה. בשבועות הבאים שילמתי להם שלושה דולר לשבוע עבור לינה ומזון. הודיתי להם והייתי לבן משפחה. עד מהרה, מעסיקי זיהה את כישוריי, והעלה את משכורתי השבועית לשבעה דולר. קודמתי לייצר את כל הדוגמאות. חסכתי את רוב כספי להבאת אשתי לכאן. בצהריים הייתי שותה כוס בירה בחמישה סנט, ואוכל חינם. מצאתי בקלות ידידים רבים בין הסוחרים, כמו גם בין המהגרים בני עירי - טוסק, ובני עירה של אשתי – ידובה (Yadova). הייתי בחור שמח, שר שירים יידים, רוסיים ופולנים. כמו כן, נהניתי לדקלם שירים בשפות אילו. כינסתי וארגנתי את האגודה המתקדמת של צעירי טוסק, וגם אנשי עירה של אשתי קיבלו אותי לשורותיהם. סופי השבוע עברו עלי בנעימים. בסוף העונה פוטרתי, ומצאתי עבודה טובה יותר המשלמת לפי חתיכה. שכרי הוכפל. מנהל העבודה הבחין מהר מאד ביכולותיי והפקיד בידיי, גם כאן, את מלאכת הכנת הדוגמאות כולן. גיליתי שאשתי הביאה בת לעולם, והייתי ברקיע השביעי עם הפיכתי לאב. בין יוצאי עירה של אשתי היו בני משפחת פרגר (Prager), שחיבבו אותי ואת אשתי וגרו בבית שני חדרים בברונקס. הם הציעו שכאשר אביא לכאן את אשתי ובתי, יהיה זה רעיון טוב לחלוק את דירתם איתם, והנשים תוכלנה לשאת לסירוגין במטלות הבישול, הניקיון והקניות. כל ההוצאות יחולקו באופן שווה בין המשפחות. נדמה היה לי שזו הצעה טובה. אך היה על הנשים להחליט. עניתי שזה תלוי אם הן תסתדרנה ביניהן, ובמקרה כזה יהיה זה רעיון מוצלח. העניין הוחלט, אם כך.
למדתי אחר כך, שאל לו לאדם לעשות תכניות ללא אשתו.
היה זה בשלהי 1913 כשזימנתי את אחיי – מויישה, בריינה ודיינה, ואת אשתי ובתי להצטרף אלי לאמריקה. רק אחי ואחותי בריינה הגיעו, שכן אשתי חשה שיהיה זה קשה מידי לנסוע עם תינוקת.
כשהגיע אחי, לקחתי אותו לבית החרושת בו עבדתי וביקשתי ממנהל העבודה להעסיק אותו. המנהל דחה אותי שוב ושוב, בעודו מעסיק מתחילים אחרים ומלמד אותם את המקצוע. מחיתי, אך המנהל עמד בשלו. יום אחד, בן דודו של מנהל העבודה פתח איתי בשיחה, והסביר לי שבאמריקה יד רוחצת יד. הוא המשיך ואמר שכל מי שניגש לבקש עבודה, משלם למנהל העבודה עשרים וחמישה דולרים, כתשורה. היה זה – חשבתי – מעשה בלתי מוסרי ביותר, מצד מנהל העבודה, ולכן מצאתי לאחי עבודה במקום אחר. בתוך כך, בעל הבית גילה שמנהל העבודה שלו לוקח שוחד ממהגרים אומללים ובנוסף לעשרים וחמישה הדולרים, אף גובה מהם אחוז משכרם. באותם הימים, קרה שבשעה שהייתי בדרכי להפסקת הצהריים, פגשתי במר שוורטבארד (Schwartbard), בעל הבית, אדם מעודן ונעים הליכות. הוא ביקש ממני לפגוש אותו לארוחת צהריים ולשוחח ב-"אצל טרוצקי" (Trotsky's ) ברחוב ברודווי, לא רחוק מברודווי 637, מיקום בית החרושת והמשרדים, שם עבדנו. הגעתי לשם. מעסיקי המתין לי. ישבנו ליד שולחן מכוסה מפה לבנה, והוא הזמין אוכל. הוא שאל אותי אם ידעתי דבר על השוחד למנהל העבודה. עניתי בשלילה, אך סיפרתי לו על בן הדוד של מנהל העבודה ושיחתו עמי. מר שוורטבארד סיפר שמנהל עבודה במחלקה אחרת, גלה את אזנו על השוחד, אך חסרה לו הוכחה. שבוע לאחר מכן, מנהל העבודה כבר לא היה שם. בבוקר יום שני אחד, ניגש אלי מר שוורטבארד ושאל אם אני יכול לחתוך, להכין דוגמאות ולחלק את העבודה. אמרתי שאשמח לנסות, מפני שלא ששתי להתחייב. הוא מיד הגיש לי כמה עיצובים של מסגרות כובעים, וקופסה של קטיפה, וביקש ממני לחתוך ולהכין דוגמאות, שם, מול עיניו. לקחתי סרגל, מדדתי את המסגרת, פרשתי את הבד, חתכתי רצועה אלכסונית, ניגשתי למכונת התפירה, תפרתי הכל יחדיו להתאמה מושלמת. מר שוורטבארד בחן את התוצאה ואמר שהוא שבע רצון. הוא ביקש שאחתוך את הדוגמאות האחרות, וגם אותן הכנתי באותה מהירות ומיומנות. בסוף השבוע קיבלתי את מעטפת השכר שלי ובתוכה מצאתי שלושים דולר עבור שבוע העבודה. בעל הבית ביקש ממני להביא לעסק את אחי. לימדתי למעלה ממאה מהגרים חדשים את מקצוע הכובענות, ושמי יצא לפני בקרב הסוחרים. כל מעסיק שרצה שמישהו ילמד את המקצוע, הביא אותו אלי. עבדתי בתפקיד זה ארבע שנים, עד שאיש המכירות הבכיר שלף אותי משם למקום בצפון העיר ברחוב 36, לפלוני אדון בד (Mr. Budd), עם הבטחה להיכנס לעסק. הבטחה זו לא מומשה, גם לא אחרי שנתיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה