הקדמה
אחרי כמה שבועות בלונדון פיתחתי מורסה על הגרגרת. היא התחילה כקטנה ולא טורדת, אך כשהיא גדלה והחלה ללחוץ, הייתי חייב לגשת לרופא. ללא כסף, האפשרות היחידה שעמדה בפניי הייתה מרפאת בית החולים המיסיונרי, שנתנה שירותי רפואה בחינם. כה גדולה הייתה המורסה שלא יכולתי להוריד את סנטרי ולהביט נכוחה, הלכתי עם ראש מתוח מעלה כלפי השמיים. לא יכולתי לעבוד, אז החלטתי ללכת למרפאה. בחדר הקבלה ישב קהל רב על ספסלי עץ. אחות יצאה אלינו, חשבתי - הנה ישועה, אך אללי - קיבלתי ישוע: היא ארגנה שירה בציבור, שכללה שירים כמו "O' Jesus Loves Me, I Speak Now To Him" וגם "He will save me" . אחרי שעה של זמר, האחות הובילה אותי לג'נטלמן מעודן ובא בימים בעל זקן מחודד. הרופא שיטפל בי. במקום להקל על כאבי, הוא שאל אותי אם אני מאמין ב"משיח". עניתי שלא. הוא שאל למה, ועניתי שאם המשיח היה עתיד לבוא, הוא כבר היה בא לפני זמן רב. הדוקטור אמר – "אתה מבין בני, המשיח באמת כבר בא, אבל היהודים לא הכירוהו והוא מת על הצלב. אך הוא יבוא שוב". ובזאת, לקח הרופא סכין, חתך את המורסה, ניקז אותה וחבש את האזור. בהוראתו, חזרתי אחרי שלושה ימים, לאותו תהליך של שירה בציבור, וטיפול. הרופא היה גרמני, שוחחנו בגרמנית, ואחרי שבועיים הפכנו לחברים טובים. הוא גילה שהייתי מרושש למדי, והציע שאעבור לגור לבית חבריו שיאכילו אותי ללא תמורה, עד שאתאושש, שכן איבדתי את משרת הגיהוץ שלי והייתי צריך למצוא מקום עבודה חדש. המארחים החדשים שלי היו זוג קשישים והיו טובים אלי מאד. ארוחתי הראשונה שם הייתה מלאה ומזינה, אף על פי שלא אכלתי את הבשר במרק, מחשש לאכול בשר חזיר. אחרי שבועיים מצאתי עבודה, הודיתי לזוג מקרב ליבי ועזבתי.
היה זה חורף, ומזג האוויר היה ערפילי ובוצי. העבודה החדשה הייתה להעביר ולמסור רהיטים יד שנייה באמצעות מריצה גדולה, תמורת תשר בלבד. הכסף שהרווחתי הספיק בקושי למזון. היה עלי לאכול במסעדה מיסיונרית, שם יכולתי לקנות כריך ריבה או גבינה, או צלחת מרק עבור שני פני (twopence). אם בעלת הבית של מקום הלינה החדש שלי לא הייתה כוללת בעסקה תה ופרוסת לחם, זו הייתה ארוחתי היחידה ביום. הנורא מכל היה, שגם נעליי היו רעבות ופתחו את פיהם לרווחה לבלוע בוץ טרי. המצב הגיע לידי כך שנאלצתי לעזוב את עבודת הסבלות. בחצי השילינג שנותר בכיסי, קניתי כיכר לחם גדולה וכל לילה במשך שבוע הייתי פורס לי פרוסה אחת ואוכל אותה עם התה שהגברת הנדיבה נתנה לי. למרות מאמציי להסתיר זאת, בשל גאוותי, היא גילתה מה קשה היה מאבקי לשרוד באותה עת. יום ראשון אחד, ביקרתי את אנשי עירי, ואחד מהם נתן לי עבודה במפעלו לבגדי גברים. חזרתי להיות עוזר גהצן.
הייתי צעיר השוכרים אצל גברת בֶּסי, שטיפלה בי יפה והאכילה אותי ככל שיכולתי לאכול. בשבת, כשהושלם שבוע עבודתי הראשון, שילמתי עבור השבוע, ושמחתי לגלות שנשאר עודף. ביום ראשון בבוקר הדיירים היו מתאספים סביב שולחן ארוחת הבוקר, בזמן שבּסי הייתה עסוקה בטיגון ביצים, ובעלה, "האדון", פרס פרוסות עבות של לחם. הדיירים חטפו את הפרוסות למרוח עליהן חמאה וטרפו אותם כזאבים. לא היה לי סיכוי להגיע למזון, בסביבת הותיקים הרעבתנים הזו. התלוננתי לבּסי על כך, אז היא הביאה כיכר לחם שלמה, כמעט קילו, ואסרה על כולם לגעת בה. היא אמרה לכולם שהכיכר מיועדת אך ורק לי. הדיירים שאלו אותי אם אני מסוגל לאכול את כולה לבדי. הבטחתי להם שכן. הם שאלו כמה ביצים אוכל לאכול. עניתי – "תריסר". אחד מהם אמר שהוא מוכן לשלם עבור תריסר ביצים, אם אוכל את כולן. הסכמתי. נשאלתי כיצד ארצה אותן, ובחרתי שלוש רכות, שלוש מקושקשות, שלוש עין ושלוש חביתות. אחרי סעודה ענקית של ביצים, כיכר לחם ורבע גלון חלב, הפתעתי את כולם במצב רוח נהדר ושבע. כעת התקבלתי כאחד מהחבר'ה על אף גילי הצעיר – שש עשרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה