בעודי יושב אבוד בתחנת הרכבת בלונדון, ניגש אלי אדם קטן בבגדים מרופטים ודיבר בשפה מוזרה שלא הבנתי. כל שיכולתי לעשות היה להראות לו את מחברתי עם הכתובת. האיש סימן לי לעקוב אחריו. יצאנו החוצה, הלכנו כמה רחובות, ירדנו בגרם מדרגות ארוך, והוא הצביע על חלון בקיר. את זה הבנתי, נתתי לאיש את ארנקי, הוא קנה לנו שני כרטיסים, שם את העודף בארנק והושיט לי אותו בחזרה. דקה מאוחר יותר הגיעה רכבת. הבנתי שזו רכבת תחתית. האיש הקטן צעד פנימה, ואני עקבתי. פנים הרכבת היה מואר היטב, ויכולתי לסקור את הנוסעים. כולם היו לבושים בהידור ובגנדרנות, כאילו היו בדרכם לאופרה. היה זה בערך שבע בערב, ואחרי חצי שעה, כמו גם אחרי הרבה מבטים מהאנשים סביב על שני הנוסעים הלבושים בעליבות, האיש סימן לי לעקוב אחריו. הרכבת עצרה, ויצאנו אל גרם מדרגות שהוביל אל הרחוב. היה זה רחוב סואן ורחב, עמוס אנשים ממהרים לכל כיוון. עברנו דרך שוק פירות פתוח, והייתי רעב מאד, לא אכלתי מאז שירדתי מהאנייה. עצרתי וקניתי שני תפוחים, הצעתי אחד לאיש, אך הוא סירב. אחרי שהלכנו, חצינו, ופנינו ברחובות רבים, האיש האט והחל מסתכל על מספרי הבתים. אז הוא החווה לעבר מדרגות. ירדתי בהן ודפקתי בדלת. קול קרא – "פתוח". נכנסתי, והאישה שהסתכלה עליי שאלה – "האין אתה הנכד של דוד בלום? מי הביא אותך הנה?", הצבעתי על המלווה שלי ברחוב, והיא יצאה לדבר איתו. היא חזרה ושאלה אם שילמתי לו. עניתי שלא, והושטתי לה את ארנקי. היא מצאה שם מטבע חצי שילינג ונתנה לאיש.
הגעתי ללונדון.
האשה חזרה ושאלה איך ידעתי להגיע לשם. סיפרתי לה על ידידי הצעיר מהבית שביקש למסור דרישת שלום לאחיו - שלום - ושאלתי אם הוא גר איתה. היא ענתה בחיוב, ואמרה שהוא יצא להליכה לאחר ארוחת הערב. "אתה בוודאי רעב!", אמרה ומיד הכינה לי אוכל, שבלעתי בתיאבון גדול. דירת המרתף הייתה גדולה, והכילה מטבח, פינת אוכל, ואזורי שינה – לא מחזה מאד מלבב. אחרי הארוחה, בעלת הבית שאלה אותי אם יש לי מקום מגורים, ולתשובתי, היא אמרה שכל פינה אצלם תפוסה. הם יכולים למצוא לי פתרון שם ללילה אחד, ולמחרת ימצאו לי מקום אחר. היה זה מוצאי שבת ושלום איחר לשוב הביתה, אך הגברת ישבה ותשאלה אותי על שלומה של אימי ואנשי עירי. באחת עשרה בלילה שלום חזר ושמח לראותי ולקבל מסר מהבית. למחרת – יום ראשון – עברה הידיעה בקרב קהילת "טוסק הלונדונית" על התוספת החדשה, ועל כך שהייתי זקוק למקום לינה ועבודה. עד הצהריים כבר הועברתי לביתו של גהצן, שאשתו השכירה שם חדרים. השתכנו אצלם כבר ששה דיירים אחרים, שניים במיטה. ביניהם היה בחור פולני, אותו שאלתי למקצועו. הוא ענה לי שללא השתייכות לאיגוד מקצועי – שהיו מאד מאורגנים – לא אוכל להשיג עבודה. למזלי, בעל הבית הציע לי עבודה כעוזר גהצן במפעל שלו. הוא הבטיח לקחת אותי איתו למחרת וללמד אותי את המקצוע. אוכל להרוויח מספיק כדי לשלם עבור החדר והמחייה. הייתי מאד מרוצה, ואדוני הבית היו מאד חביבים. היא הייתה טיפוס אימהי, וללא ילדים משלה, היא טיפלה בדיירים כאילו היו ילדיה. בעל הבית היה אדם גבוה וחזק, שלמד את מקצועו בלונדון.
היו בלונדון שלושה מהגרים אחים מטוסק, בעסקי הדגנים. הם הגיעו ללונדון, כי כשאחד מהם הגיע לגיל 21, היה עליו להתגייס לשירות הצבאי. בתחילתה של כל עונת סתיו, היה על כל בני ה-21 להתאסף מכל העיירות והכפרים הקטנים שבאזור ולהתייצב לרישום. בתקופה זו של השנה מלאה העיירה באיכרים, תלמידים, ואנשי מקצוע מכל המינים, והאוכלוסייה היהודית הייתה נמלאת פחד, שכן הפולנים היו משתכרים תכופות, ובוחרים נערים יהודים אקראיים להכות ולהתעלל בהם. שלושת האחים היו כולם גדלי גוף, כך שמשפחתם שלהם לא חששה לצרות בינם לבין הפולנים. ג'ק, האח הצעיר, לא רצה לשרת בצבא הצאר, ולכן כל השלושה החליטו להגר לאנגליה. אך לפני עזיבתם, הם החליטו לנקום בפולנים. יום אחד, אחרי שג'ק התקבל לצבא, הוא יצא לשוק – מקום התקהלותם של מאות פולנים – ובהחזיקו מקל בידו, קרא להם להכות את היהודי הזה, ושאל מי רוצה להיות הראשון. הפולנים היו כל כך מופתעים מכך שיהודי קורא עליהם תיגר, עד כי אפילו מעט פחדו. הם לא ידעו ששני אחיו של היהודי – לבושים כמו פולנים ובעלי מראה מתאים - נמצאים בתוכם עם סכינים וכוח של סוסים. אחרי שהייה קצרה, פולני אחד דחף לעבר ג'ק את חברו. זה האחרון התחיל בניסיון לתפוס את המקל, וסיים עם ראש פתוח. ולא מהסוג הליברלי. כשראו הפולנים דם, הגיבו כשוורים פראיים מול בד אדום, והחלו לסגור על ג'ק. בינתיים, שני האחים איגפו את הקהל מאחור ודקרו לעצמם נתיב דרך ובתוך הפולנים עד לאחיהם, ג'ק, משאירים מאחוריהם שובל של לפחות ארבעים פולנים פצועים. האחים המאוחדים שבו עכשיו לביתם, והפולנים הפצועים הובלו לבית החולים. המשטרה, מצוידת בתיאורו, הגיעה לעצור את ג'ק. הוא נלקח לבית החולים לזיהוי, והפצועים אכן הכירוהו. הפצועים התלוננו על פציעות בגבם ולא יכלו לשבת או לשכב. ג'ק נזרק לכלא לחכות למשפט. אותו לילה פרצו שני האחים לבית הסוהר, חילצו משם את ג'ק ועזבו ללונדון.
הגעתי ללונדון.
האשה חזרה ושאלה איך ידעתי להגיע לשם. סיפרתי לה על ידידי הצעיר מהבית שביקש למסור דרישת שלום לאחיו - שלום - ושאלתי אם הוא גר איתה. היא ענתה בחיוב, ואמרה שהוא יצא להליכה לאחר ארוחת הערב. "אתה בוודאי רעב!", אמרה ומיד הכינה לי אוכל, שבלעתי בתיאבון גדול. דירת המרתף הייתה גדולה, והכילה מטבח, פינת אוכל, ואזורי שינה – לא מחזה מאד מלבב. אחרי הארוחה, בעלת הבית שאלה אותי אם יש לי מקום מגורים, ולתשובתי, היא אמרה שכל פינה אצלם תפוסה. הם יכולים למצוא לי פתרון שם ללילה אחד, ולמחרת ימצאו לי מקום אחר. היה זה מוצאי שבת ושלום איחר לשוב הביתה, אך הגברת ישבה ותשאלה אותי על שלומה של אימי ואנשי עירי. באחת עשרה בלילה שלום חזר ושמח לראותי ולקבל מסר מהבית. למחרת – יום ראשון – עברה הידיעה בקרב קהילת "טוסק הלונדונית" על התוספת החדשה, ועל כך שהייתי זקוק למקום לינה ועבודה. עד הצהריים כבר הועברתי לביתו של גהצן, שאשתו השכירה שם חדרים. השתכנו אצלם כבר ששה דיירים אחרים, שניים במיטה. ביניהם היה בחור פולני, אותו שאלתי למקצועו. הוא ענה לי שללא השתייכות לאיגוד מקצועי – שהיו מאד מאורגנים – לא אוכל להשיג עבודה. למזלי, בעל הבית הציע לי עבודה כעוזר גהצן במפעל שלו. הוא הבטיח לקחת אותי איתו למחרת וללמד אותי את המקצוע. אוכל להרוויח מספיק כדי לשלם עבור החדר והמחייה. הייתי מאד מרוצה, ואדוני הבית היו מאד חביבים. היא הייתה טיפוס אימהי, וללא ילדים משלה, היא טיפלה בדיירים כאילו היו ילדיה. בעל הבית היה אדם גבוה וחזק, שלמד את מקצועו בלונדון.
היו בלונדון שלושה מהגרים אחים מטוסק, בעסקי הדגנים. הם הגיעו ללונדון, כי כשאחד מהם הגיע לגיל 21, היה עליו להתגייס לשירות הצבאי. בתחילתה של כל עונת סתיו, היה על כל בני ה-21 להתאסף מכל העיירות והכפרים הקטנים שבאזור ולהתייצב לרישום. בתקופה זו של השנה מלאה העיירה באיכרים, תלמידים, ואנשי מקצוע מכל המינים, והאוכלוסייה היהודית הייתה נמלאת פחד, שכן הפולנים היו משתכרים תכופות, ובוחרים נערים יהודים אקראיים להכות ולהתעלל בהם. שלושת האחים היו כולם גדלי גוף, כך שמשפחתם שלהם לא חששה לצרות בינם לבין הפולנים. ג'ק, האח הצעיר, לא רצה לשרת בצבא הצאר, ולכן כל השלושה החליטו להגר לאנגליה. אך לפני עזיבתם, הם החליטו לנקום בפולנים. יום אחד, אחרי שג'ק התקבל לצבא, הוא יצא לשוק – מקום התקהלותם של מאות פולנים – ובהחזיקו מקל בידו, קרא להם להכות את היהודי הזה, ושאל מי רוצה להיות הראשון. הפולנים היו כל כך מופתעים מכך שיהודי קורא עליהם תיגר, עד כי אפילו מעט פחדו. הם לא ידעו ששני אחיו של היהודי – לבושים כמו פולנים ובעלי מראה מתאים - נמצאים בתוכם עם סכינים וכוח של סוסים. אחרי שהייה קצרה, פולני אחד דחף לעבר ג'ק את חברו. זה האחרון התחיל בניסיון לתפוס את המקל, וסיים עם ראש פתוח. ולא מהסוג הליברלי. כשראו הפולנים דם, הגיבו כשוורים פראיים מול בד אדום, והחלו לסגור על ג'ק. בינתיים, שני האחים איגפו את הקהל מאחור ודקרו לעצמם נתיב דרך ובתוך הפולנים עד לאחיהם, ג'ק, משאירים מאחוריהם שובל של לפחות ארבעים פולנים פצועים. האחים המאוחדים שבו עכשיו לביתם, והפולנים הפצועים הובלו לבית החולים. המשטרה, מצוידת בתיאורו, הגיעה לעצור את ג'ק. הוא נלקח לבית החולים לזיהוי, והפצועים אכן הכירוהו. הפצועים התלוננו על פציעות בגבם ולא יכלו לשבת או לשכב. ג'ק נזרק לכלא לחכות למשפט. אותו לילה פרצו שני האחים לבית הסוהר, חילצו משם את ג'ק ועזבו ללונדון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה