נסענו בעגלה כל הלילה עד עלות השחר. כשהקצתי, השמיים היו אפורים, הטל נח על השדות סביב, כשמיכת כסף, נוצץ באורו הראשון של היום. היה מעונן, אך לא עבר זמן רב, השמש הפציעה וקרניה חדרו מבעד לערפל. יכולתי לראות רק מרחבים עצומים של אדמה מכל עבר, עד שלפתע היה ניתן להבחין מרחוק בבית נטוש. שעה מאוחר יותר הסוס נעצר בפתחו של אסם, והרכב – איכר זקן - הורה לנו לשמור על דממה ולא לומר מילה. הוא פקד עלינו להיכנס לאסם, וכשהיינו בתוכו, הסביר לכולם שאנו במרחק של כשני ק"מ מהגבול, וכשיירד הלילה הוא יעזור לנו לעבור אותו. כל אחד מאיתנו הביא איתו מעט צידה לדרך – בעיקר לחם ופירות – וזו פחתה והלכה ככל שהיום התקדם. עם רדת החשיכה, הופיע האיכר, אמר לכולם להתכונן ולצעוד בעקבותיו בדומיה ובטור, ברווחים של מטר אחד מהשני. אחרי הליכה של כחצי שעה, עצרנו. לא היה ירח והעלטה הייתה מוחלטת לאורך השביל. חיכינו עשר דקות והצעדה חודשה באיטיות רבה. פתאום, זוג ידיים גדולות לפתו אותי וקול שקט הנחה אותי לשים את רגלי הימנית על אבן ואת השנייה מעבר לערימת חול. בתחילה, נבהלתי לגלות שזוג הידיים שייך לחייל דובר רוסית, אבל אחרי שהקשבתי להוראתו, הבנתי שאני עובר את הגבול, ולאחר כמה רגעים כל החבורה הייתה בגרמניה.
היה זה חודש אפריל 1905[1].
בעבר הגרמני, אדם אחר לקח פיקוד והוביל את אנשינו על שביל נוסף לעבר פונדק. הוא הזהיר אותנו בגרמנית לשמור על שקט מוחלט כדי לא לעורר את כלבי השומר. שעה מאוחר יותר בַּפונדק המואר היטב, הרגשת חופש מלאה את ליבי, והתחלתי לשיר. לאחר מספר שעות של מנוחה, כיבוד ורוח עליצות, החבורה נלקחה לרכבת לאנטוורפן, גרמניה. היה זה מוקדם בבוקר והרכבת הייתה מלאה באנשי עמל מכל המקצועות, לבושים בבגדי עבודה, מעשנים מקטרת ומשוחחים בחופשיות. הרכבת עצרה תכופות להעלאת גברים נוספים, וכשהגיעה לברלין, כבר לא נותרו מקומות עמידה. בברלין, חבורת "הפליטים" ירדה מהרכבת, וקול בריטון עמוק הורה לאנשינו לעקוב אחריו ולעלות על רכבת נוספת. רכבת זו הייתה מהודרת מאד, ונוסעיה היו לבושים בהתאם. התיישבתי ליד צעיר גרמני ששאל על יעדי. לונדון, עניתי. הוא אמר, שגם פניו מועדות לשם, וכך מצאתי בן לוויה להמשך מסעי. כאות חברות, הוא הגיש לי מקל הליכה בצבע טבעי, עם ידית מוזהבת. הודיתי לו בחום, ושיחתנו העמיקה וכללה מידע רב. פְריץ היה סקרן לדעת הכל על החיים בפולין, ואני סיפקתי סיפורים בנדיבות.
הרכבת הגיעה לאנטוורפן, שם הועברנו לאנייה לאנגליה. היה בידי מעט כסף, אך החלטתי לקנות סיגריות בכולו (החלפתי את מעט הרובלים שהיו לי, בגבול). אף על פי שלא עישנתי בעצמי, למדתי שמעשנים, שאזלו להם הסיגריות, ישלמו כפול. המסע ארך שלושה ימים ושני לילות, מכרתי את כל הציגרטות והכפלתי את ההשקעה שלי.
על האנייה, פריץ שאל אותי איפה אני מתכוון להיות בלונדון. לא ממש הבנתי את השאלה, מפני שחשבתי שלונדון הייתה ככל עיר אחרת באירופה. אז, בפעם הראשונה, הרגשתי אבוד. לפתע נזכרתי בכתובת שבן השתים עשרה נתן לי, כדי שאמסור דרישת שלום לאחיו. הראיתי את הכתובת לפריץ, והוא הבטיח להנחות אותי לאוטובוס שיביא אותי לשם. הביטחון חזר לשכון בליבי והבהלה נשכחה.
האנייה עגנה ליד קיר גבוה, וסולם הוצב עבור הנוסעים לטפס עליו. נצמדתי לפריץ כמו היה בינינו דבק. בקצה הסולם ראיתי עולם חדש. כשהבטתי למטה על הספינה, וראיתי את הצוקים הלבנים של דובר , נזכרתי בחלום שחלמתי כשנאמר לי, שפניי לפלשתינה. אך היה מעט זמן להרהר בעבר, שכן העתיד העסיק את כל מחשבותיי. פריץ ואני עלינו על רכבת ויצאנו ללונדון. פריץ תיאר לי את תחנת היעד שלנו, ואמר לי להישאר קרוב אליו כשנגיע לשם. הוא היה לפנים בלונדון והכיר את הסביבה היטב. כשירדנו מהרכבת, פגשו אותנו שלוש נשים שנשקו לו וברכו אותו. הוא שכח ממני לגמרי, בעוד הן תפסו את מזוודותיו ונעלמו איתו במהירות. נותרתי בתחנה. כעבור זמן קצר, כל האנשים התפזרו, ומצאתי את עצמי לבד, ללא יכולת לדבר אנגלית, לכן גם ללא אפשרות לשאול שאלות. יצאתי החוצה, מתוך מחשבה שאולי אזהה את האוטובוס שפריץ תיאר לי, אבל לא ראיתי כזה. חזרתי לאולם ההמתנה, התיישבתי על ספסל ונתתי לדמעות לשטוף את לחיי.
[1] כן, אני יודע שבפרק 5 היה כבר סוף קיץ 1905. מה אומַר? עברו הרבה שנים מאז. הֶיו סבלנים עם זיכרון של אדם זקן. כל שאר הפרטים מדויקים. בחיי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה