סבי, דוד בלום, היה חסיד חשוב בטוסק. כשחזרתי הביתה מוַרשה לבוש בבגדים מודרניים, הוא היה מוטרד מאד. העובדה שלבשתי חליפה במקום המעיל הארוך והמסורתי גרמה לו מורת רוח גדולה: סבא לא יכול היה לשאת את החרפה. הוא גמר בליבו להיפטר מנכדו אחת ולתמיד, ושכנע את אימי לגרום לי לעזוב לפלשתינה. לראשונה, נפלה לחיקי הזדמנות לראות עולם, ועוד את ארץ התנ"ך.
אותו לילה חלמתי על שיט באנייה גדולה בלב ים. במשך ימים ראיתי רק שמים ומים. אז הגיעה האנייה לחומה גבוהה. סולם גבוה הושען עליה, והתחלתי לטפס עליו. בקצהו ראיתי עולם חדש, אך לפני שהיה לי די זמן להביט סביב, התעוררתי. בבוקר, אימי הודיעה לי שכל הסידורים הושלמו לעזיבתי ביום ראשון בערב. בצהריים, הלכתי לכיכר השוק להיפרד מחבריי. כשסיפרתי להם שאני עומד. לנסוע לפלשתינה, ילד קטן, בן שתים עשרה, קרא לי הצידה והביע צער על כך שאני נוסע למקום כזה, כי הגיעו דיווחים שהתנאים שם גרועים עד מאד, ולמה בעצם שלא אסע ללונדון. הוא גם הוסיף שאחיו מאד מאושר בלונדון, ונתן לי פתק קטן עם שם וכתובת.
בערב, סיפרתי לאימי ששיניתי את דעתי, וברצוני לנסוע ללונדון תחת פלשתינה. אימי לא התנגדה, כל עוד הייתי מוכן לעזוב, מכיוון שכל רצונה היה להפיס את אביה, ע"י סילוקי מטווח הראייה שלו. ארזתי את ילקוטי, והופקדתי בידי גבר זר. נשקתי לאימי, לאחי ולאחיותיי, קפצתי לתוך עגלה רתומה לסוס, ונעלמתי לתוך חשכת הליל. העיירה הייתה שקועה בתרדמה. חוץ ממשפחתי, איש לא ידע על עזיבתי. סוס משך את העגלה במעלה הגבעה, והותיר מאחוריה את העיירה קבורה בדממה עמוקה. סבתי לאחור כדי להעיף מבט אחרון בעיירת הולדתי, וחשבתי על האפשרות שלעולם לא אשוב לראותה. מספר אנשים נוספים ישבו על העגלה ונמנמו. איש לא הוציא הגה. עד מהרה גם אני עצמתי עיניים ונרדמתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה