עם שובי לורשה, פגש אותי ברחבה שלפני בית המלאכה אחד המתחרים של מעסיקי, והזמין אותי פנימה לקפה ושיחה. היה זה מוקדם בבוקר, כשהתיישבנו בשולחן לשניים, הזמנו קפה ועוגה וקיבלתי הצעה מפתה: להיות אחראי על בית המלאכה שלו במשכורת כפולה. ההצעה הייתה כל כך טובה, שקיבלתי אותה ללא היסוס. מקום העבודה החדש פתח בפניי ערוצים חדשים ללימוד המקצוע, וגם סיפק לי הזדמנות לבוא במגע עם אנשים ממעמד שלא הכרתי קודם. בית הקפה שברחבה היווה נקודת מפגש למשכילי העיר. אחרי שמונה בערב, מלא הקפה גברים צעירים, חלקם עטויי גלימות ואפופי מסתורין. בכל שולחן ישבו קבוצות של ארבעה חמישה, שקועים בשיחה עמוקה, לפעמים גם חולקים סיפורים ובדיחות. לאט לאט התוודעתי לכמה מהגברים הצעירים הללו. היו ביניהם סוציאליסטים, ציונים סוציאליסטים, ומהפכנים. קיבלתי לידיי ספרים, מנשרים וחוברות רבות, ונשארתי ער רוב שעות הלילה בקריאה שוקקת, כזאב צמא הגומע מים מתוקים. זכיתי למעט מאד שינה בלילות הקריאה האלה, אך מעולם לא הייתה לכך השפעה שלילית על תפקודי למחרת במפעל, שכן הייתי עובד בלתי נלאה.
יום אחד, בסוף קיץ 1905, באחד המפגשים האלה, הורו לי להתייצב למחרת בחצות בבית הקפה למשימה בעלת חשיבות עליונה. בשעה היעודה פגשו אותי שני גברים, הראו לי אקדח ושאלו אם אני יודע להשתמש בו. למשמע תשובתי, הם לימדו אותי, וסיפרו שהגיעו חדשות על מאות בריונים שעלו על רכבת ברוסיה מתוך כוונה לבצע פוגרום באזור. עוד הם אמרו, שהמחתרת הציבה משקיפים בכל רחוב ובכל התחנות לאורך מסילת הרכבת וכשיאותר האספסוף, יעבור המסר באיתות ממשקיף למשקיף, במטרה לארגן לפורעים קבלת פנים "חמה" בתחנת הרכבת. בכל זאת הייתה אפשרות, שחלקם יגיעו בכניסות אחרות לעיר, ולכן משימתי הייתה לסייר ברחוב אליו שובצתי, ולדווח לבית הקפה על כל אדם חשוד שהסתובב בו. היה עלי לעשות זאת במשמרת של ארבע שעות, עד לבוא מחליפי. כך עשיתי בכל לילה למשך שבעה לילות, עד שבלילה השמיני המבצע הופסק, בשל ההודעה שהפורעים הוזהרו, סבו על עקבותיהם ושבו לרוסיה. מאז התנסות זו, הייתי בקשר הדוק עם התנועה המהפכנית, וידעתי על רוב האירועים שהתרחשו בורשה ובסביבותיה.
הייתי נער גבוה, חזק, מהימן ובעל כישורי ניהול. לא דברן גדול, אבל בוגר לגילי. כל ליל שבת ובשבת עצמה, התארחתי בבית דודי בורשה. דודי, יידה אבא רבינוביץ (Yida Aba Rabinowitz), היה השוחט הראשי בורשה, ולפחות עשרה אורחים ישבו סביב שולחנו בכל שבת. בין הארוחות היו כולם שרים ומברכים את בורא עולם. היו לו שתי בנות ובן – שמואל, שהיה בן גילי. שמואל היה נמוך קומה, היו לו פאות והוא היה דתי אדוק מאד, בעוד שאני הייתי גבה קומה עם מראה ומלבושים מודרניים. שני בני הדודים היו תמיד ישובים בקצה שולחן האוכל, ואחרי הארוחה, שמואל ואני היינו מחליפים דעות על דת, ספרים, ציונות, נושאים שהיו אסורים בבית ירא האלוהים הזה, בנוכחות דודי ודודתי. ליד השולחן, דודי ואורחיו היו מספרים מעשיות מן התנ"ך, או על הרב מגור (גערער רבי). הייתי מקשיב לסיפורים בתשומת לב ובהנאה, למרות שרובם לא נשמעו לי מאד הגיוניים. למשל, "הרבי יכול לכתוב בו זמנית בשתי ידיו מכתבים לשני אנשים שונים, בשתי שפות ועל שני נושאים". בנוסף, סופרו אגדות רבות על הניסים שהרבי חולל. דודי ודודתי לא היו מאד גאים בי, אחיינם, שכן ידעו שדעותיי היו שונים משלהם, אך בכל זאת – למען אימי – הם השתדלו לשמור אותי קרוב להלכות חייהם ומנהגיהם. הייתי עסוק מכדי לכתוב מכתבים הביתה, אז הייתי נוסע לפולטוסק בסוף כל עונה, לביקור ומנוחה. שם פגשתי את המנהיגות של התנועות המקומיות.
החיים היו מרגשים.
כל מוצאי שבת החברים היו מתאספים מאחורי השטיבל – בית תפילה פרטי של חסידים. היו דיונים רבים על ענייני היום, וכן חילופי סיפורים. היה שם קיביצער אחד שעינו הייתה צרה בי, מכיוון שהייתי מרכזה של כל התקהלות. הוא נהג לשסע את דבריי בכל הזדמנות, אך אני התעלמתי. הגיעו הדברים לידי כך, שבפעם אחת הוא הזמין אותי לתגרה. הייתי נער שלו, ולא נטיתי למריבות, אבל גם הייתי מסוגל להגן על עצמי. אחד מחבריי הציע שאיעתר להזמנה, ואפטר אחת ולתמיד מהפרחח. הסכמתי, ונוצרה סביבנו טבעת. יריבי היה בוגר ממני בשלוש שנים, וזו הייתה הקטטה הראשונה שלי. קפצתי את אגרופי, ועם המהלומה הראשונה, היה הנער על הרצפה עם אף מדמם. מאותו רגע והלאה, הייתי ידוע כנער שיכול להגן על עצמו, ואיש לא העז לקנטר אותי שוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה